מגזין ‘בשבע’ בכתבת פרופיל על דניאלה גולן • לקריאה

“אם אנחנו רוצים שהבית יהיה חדור ביראת שמים, שהילדים שלנו חס ושלום לא יירדו מהדרך, שאנחנו ננצח, וחייבים לנצח, אז אמא חייבת ללכת ללמוד. כי כשאמא הולכת ללמוד, הבית רואה ויודע מה חשוב לה. ולא מספיקה שנת מדרשה אחת או לימוד בגיל התיכון, שאז הנערה לא יודעת בכלל מה איתה. דווקא בגיל 25, אחרי ילד ראשון ושני, צריך ללמוד ברצינות ובקבוצה”. המילים האלה של דניאלה גולן נאמרות בלהט רב, להט של מי שהייתה בין חלוצות לימוד התורה לנשים וכבר חצי יובל עוסקת בזה, בהתנדבות. “כשדניאלה קראה לנו ‘המרכז העולמי לאישה היהודייה’, היה נראה שזה יומרני”, אומרת מזל משה, ממייסדות ‘אור חיה’, “אבל המקום בכל פעם נותן יותר ויותר. היא אדם בלתי נדלה”.

סארטר במקום תנ”ך 

דניאלה גולן (59) נכנסת לחדר כרוח סערה. קצת באיחור (חב”דניקית או לא), היא מתחילה לדבר על המקום שבנתה בשתי ידיים אחרי שעברה מהפך או שניים בתודעה. הבניין הזה, שכל כולו מוקדש ללימוד לנשים ונערות במגוון תחומי דעת יהודיים, הוא מעין הגשמת חלום שהחל כצורך אישי. היום עוברות בו מאות נשים בשנה, וזה בלי להזכיר את האירועים החד פעמיים לכבוד יום פטירת הרבנית חיה מושקא, או ימי העיון השנתיים בתשעת הימים (“אנחנו היינו הראשונים שחשבנו על הרעיון לעשות את הימים האלה דווקא בתאריך הזה”).

אבל שום דבר בהיסטוריה המשפחתית של גולן לא ניבא את המקום שבו תהיה היום. העץ המשפחתי כולל סבים וסבתות משכילים שעלו מגרמניה עוד לפני השואה מטעמים ציוניים. הוריה, ששירתו בהגנה ובצבא הבריטי, נפגשו “ליד הפירמידות” במצרים במסגרת השירות, והיו בין מקימי צבא ההגנה לישראל. “אני מייד אִין תל אביב”, היא מעידה. גולן מספרת שבבית הספר העממי הם עוד החזיקו סידור, אבל ב’תיכון חדש’, “אז סמל השמאל הישראלי”, לא היה שום לימוד יהודי. “לחשוב. זה בערך הדבר היחיד שלמדתי שם”.

עד כמה יחיד? במקום ללמוד תנ”ך המורה, המאוד מוערך אגב, לימד אותם ז’אן פול סארטר. כשהיא הגיעה שנים אחר כך למכללת בית וגן, אמר לה הרב קופרמן: “טוב שהגעת בלי לדעת כלום. אין לך טעויות”.

גם בבית לא היה רקע יהודי. אחרי התיכון הגיע הפרק הצבאי ובעקבותיו תואר ראשון ושני בביולוגיה ותואר שני נוסף במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, בדיל מיוחד שכלל תואר בשנה אחת ומלגה. למרות שזה לא היה התחום שלה, היא הלכה על זה. “זה סיקרן אותי, אני נורא אוהבת ללמוד”. המשפט הזה יהפוך בהמשך למוטו, רק שתחום הלימוד ישתנה.

לקראת סיום השנה האקדמית, בחג השבועות, הגיעה גולן עם חבריה לירושלים, לסמינריון סטודנטים. “הלכנו לראות את הנהירה לכותל לפנות בוקר, ואז ברגע אחד הבנתי שה’ הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. הבנתי שהדרך היא לא נכונה, יש הקב”ה בעולם והוא מנהל אותו, והתחלתי לשמור תורה ומצוות”.

אז היו חיפושים קודם ולפתע קיבלת מענה?

“לא, לא היו שום חיפושים. הרב עדין שטיינזלץ כותב בספר התשובה שלו שלפעמים פותחים לך פתח ומראים לך את האור, ואחרי זה סוגרים ואומרים ‘לך לעבוד’. זה היה בדיוק אותו דבר. זו חוויה מאוד מיוחדת שאתה זוכה לה ואתה מבין שזו האמת”. גולן, אדם מעשי מאוד, החליטה שאם צריך לקיים מצוות – היא בעניין. רק חסרו לה אי אילו פרטים על המצוות ואופן קיומן. “לא ידעתי שום דבר, רק ידעתי מהקנטורים שהיינו מקנטרים את הדתיים על זה שאסור היום להדליק חשמל בשבת, אפילו שזה לא שתי אבנים שצריך לשפשף זו בזו. הלכתי לחנות מוצרי חשמל וקניתי חוט מאריך של ארבעה מטר כדי שאוכל לטייל בשבת עם המנורה בכל רחבי הדירה”. באותו ליל שבת היא ניסתה ללכת לבית הכנסת, אבל איש לא הזמין אותה פנימה או נידב הסברים על התפילה, “לא הייתה אז מודעות לכלום”.

להורים לא היה פשוט עם ההחלטה של גולן, אבל היא לא מרבה לפרט על כך. “מהר מאוד החלטתי שאני לא יודעת כלום”, וכדי ללמוד החליטה לעלות לירושלים. היא הגיעה לשיעורים של נחמה ליבוביץ’, לשיעור של הרב גינזבורג, שבו “לא הבנתי אף מילה. באמת”, ולשיעור של הרב צוקרמן בביתו. “אחרי השיעור ניגשתי אליו והוא אמר לי ‘את שייכת לרב צבי יהודה. לכי אליו, שלום'”. והיא הלכה.

חברותא עם ראש הישיבה

“הגעתי לבית שלו ברחוב הרב עובדיה. שאלתי את העוזר שלו ‘מה עושים פה?’. אז הוא אמר ‘שבי, חכי בתור’. כשהגיע תורי, הרב אמר ‘תבואי ללמוד כל יום אחרי הצהריים’. אמרתי לו”, היא צוחקת בפליאה על התעוזה שלה, “סליחה הרב, אני לא יכולה. אני עסוקה, אני עובדת. אז סיכמנו על שלוש פעמים בשבוע”. משנת תשל”ח ועד תשמ”ב הם למדו ביחד מספר פעמים בשבוע. גולן סיכמה את הלימוד במחברות אבל מסרבת לספר מה למדו. “אחרי פורים (תשמ”ב, פטירת הרצי”ה, ע”ל) אמר לי הרב טאו ‘נו תכתבי’, אבל אני לא כותבת”. הלימוד עם הרב צבי יהודה נתן לה הרבה, ויום לפני פטירתו היא עוד ביקרה אותו. כשהיא מדברת על הפטירה היא עוצרת את שטף הדיבור. “היה מאוד קשה. זכיתי להרבה מאוד”.

כשהרב צבי יהודה למד איתך, לא היה נראה לך מוזר שראש ישיבה לומד איתך ומקדיש לך זמן?

“מה שאתם חושבים על הרב צבי יהודה זה לא מה שהיה. זה היה בית מאוד פשוט עם ספרייה מטה לנפול, והרבה ספרים עם וילונות עליהם כדי שלא יידעו מה הספרים. המקום היה אז קטן מאוד, לא הרבה אנשים הגיעו… היו שם עמך פשוטים, לא חיכו שם עשרות רבנים”, היא כואבת אבל מסרבת לפרט.

בד בבד היא החליטה להשלים את הידע שלה ממקומות נוספים, והחלה ללמוד לתואר B.ed בתנ”ך במכללת בית וגן. “זו הייתה תקופה יפהפייה, ישבתי שעות בספרייה. את יודעת מה זה לא לדעת כלום ואז לעשות מבחני בקיאות בבראשית, שמות, ויקרא, דברים, תנ”ך, הלכה? בחיים לא למדתי רש”י, לא ידעתי שיש רש”י, לא ידעתי מה זה תלמוד ומה זה גמרא, ואם יש הבדל ביניהם. זו בורות שאי אפשר להבין איך עם ישראל נמצא בה”.

אנשים שמגלים את האוצר הטמון ביהדות כועסים לפעמים על מערכת החינוך שהסתירה אותו מהם.

“המערכת הסתירה כי אולי היא לא ידעה. לא למדנו כלום”. זכורות לה רק אפיזודות ספורות שבהן נתקלה בדתיים. “האחת בתיכון, כשהביאו פעם מישהו, כנראה חב”דניק, לדבר על מלחמת ששת הימים. הוא אמר ‘עם ישראל לא התרגש מזה שנפתחו מיצרי טיראן שבגללם יצאו למלחמה, אלא מזה שנכבש הכותל המערבי’ והוא צדק. אני לא הבנתי למה אמי התרגשה וירדו לה דמעות כשנכבש הכותל. לא הבנתי מה זה הכותל ובית המקדש. זאת בורות שאי אפשר אפילו לכעוס”. הטרנספורמציה שעשתה, אגב, הייתה גם אידיאולוגית. “מהשמאל של השמאל לימין של הימין, כמו ברייה חדשה. אני זוכרת שהרב שך אמר ‘היינו אלפיים שנה בלי הגולן, אנחנו יכולים להיות עוד אלפיים שנה בלעדיו’, והרב צבי יהודה הסתובב בדירה הלוך וחזור כמו ארי בסוגר וכתב מכתב תגובה מאוד חריף”.

גולן תאבת הדעת לא הסתפקה בחברותא ובלימודים במכללה, וגם לא בלימודים במכון אורה שהיה אז בחיתוליו. היא גם למדה ללא הפסקה עם רבנים ורבניות רבים, והיא אסירת תודה על מאור הפנים והקדשת הזמן הרב. “המון משפחות עזרו לי: משפחת פריד, יוחנן ונורית, שעד היום הם חברים טובים. הרבנית חנה טאו והרבנית חיה וישליצקי, הרב צוקרמן ישב איתי שעות, ומשפחת נבנצאל שהייתי אצלה הרבה מאוד. משפחת לנדאו ברובע, והרב קופרמן ונחמה ליבוביץ’ והרבנית שרה גרוזמן, ואמו של הרב גרוסמן. הייתי כל הזמן אצל המשפחות, כי לא היו אז מכונים. כולם פתחו לי את הדלת ואני מלאת התפעלות מכמה שהאנשים האלה ישבו איתי בלי לקבל שום שכר, רק כי יש בחורה אחת שרוצה ללמוד. לא הייתי יכולה לעשות את זה לבד”. את כל מאור הפנים הזה היא תיצוק מאוחר יותר ב’אור חיה’ לנשים ולבנות שיבואו בשעריו, אבל בינתיים הדברים נאגרו ונספגו.

שתי עוגות מהרבי

ובכל זאת, הרב צבי יהודה נפטר והיא חיפשה דמות אחרת שתראה לה את הדרך. “ידעתי מה אני מחפשת ולא מצאתי”. בה בעת התחזק אצלה הרצון למצוא מישהו לבנות איתו בית. היא שמעה על הרבי מלובביץ’, והחליטה לכתוב לו שהיא מבקשת ברכה כדי להתחתן.

“ואז איכשהו, לא ברור לי איך, החלטתי שאני טסה לארצות הברית”. גולן, שקיבלה הדרכה מסוימת אך לא מאוד רחבה על חב”ד, התכוננה למצוא את חב”ד שבניו יורק בדמות שכונה קטנה של “חמישה בניינים ובאמצע הבית של הרבי”. היא לא ממש ידעה היכן תתגורר או תאכל, ומה בכלל הנהלים. את הרגע הראשון שבו ראתה את הרבי היא לא שוכחת. “ראיתי יהודי עם הדרת קודש בלתי רגילה. הוא הלך מהר, בעוצמה, והוא היה אז בן קרוב ל80″. גולן הגיעה לניו יורק בין יום כיפור לסוכות. היא העבירה מכתב לרבי ולמרות ש”אין תשובות מהרבי בימים האלה”, הוא הוציא לה תשובה על כל אחת מחמש שאלותיה “בצירוף מתנה”.

האירוח היה אצל חברה שלקחה אותה לאנשים המרכזיים בחסידות, וגם לימדה אותה איפה צריך לעמוד כדי לראות את הרבי. “עמדתי איפה שהוא עובר כדי לאכול עם אשתו בספרייה, והוא פתאום פנה אליי ואמר לי שלום. זה היה מדהים”. בהושענא רבה, המועד שבו הוא מחלק עוגה, “לייקח” בפי החסידים, היא ביקשה ברכה לארבעה שמות שהביאה מהארץ, והרבי נתן לה שתי פרוסות במקום אחת וברכה “מאוד מיוחדת”. בהזדמנות אחרת בביקור הוא נתן לה שני דולרים ובירך אותה ב”בשורות טובות”. “יצאתי בוכה כי הייתי בטוחה שיהיה מאוד מאוד רע ורק בסוף יהיה טוב. הגעתי לדירה של החברה ואמרתי אוי ואבוי, והיא אמרה אַת כלה! מזל טוב! אמרתי לה: את לא נורמלית. אין חתן!”.

עם החזרה לארץ, סיפרה אמה של גולן שנורית פריד התקשרה והציעה בחור, “ושזה נשמע נהדר כי הוא בן של שופט בדימוס”. אחרי שלוש פגישות בערך הגיעה הצעת הנישואין, אבל גולן השיבה שהיא אינה יכולה לענות עד שתקבל אישור מהרבי. “התקשרתי, וישבנו שעתיים ליד הטלפון כדי לקבל תשובה”. בסופו של דבר התברר שהרבי דווקא נתן תשובה בו במקום וגם ביקש מאנשי לשכתו להתקשר מיידית לארץ, אבל מזכירו חשב ש”לא נעים להתקשר בשתיים בלילה”. גולן משוכנעת: “הרבי ידע שאני יושבת ליד הטלפון”. עוד סיפור מעניין שכרוך בשידוך הזה, שהניב שישה ילדים וכמה נכדים, הוא שגם דוד, החתן, כתב לרבי מכתב שהגיע אליו בסביבות סוכות. השידוך, אם כן, היה מהיר. תוך חודש מהחזרה לארץ התקיימו האירוסין. דוד הוא בנו של השופט משה גולן, חוזר בתשובה שהתקרב גם הוא לחסידות חב”ד. הוא בוגר בצלאל, וכיום עובד כאדריכל ומתכנן בעיריית ירושלים.

אחרי הנישואין היא נפרדה בצער מהרובע היהודי, “אבל כשייבנה בית המקדש אני בהחלט אגור בכפר ממול”. היא החלה לעבוד בבית ספר ‘חורב’, וגם ללמוד תניא.

“הספרייה התמלאה נשים”  

לימוד התניא בפרט ולימוד בכלל היה משימה לא פשוטה לגולן באותן שנים. לא בגלל שהייתה מטופלת בילדים רכים וגם לא בגלל שחסידות חב”ד היא שמרנית בנוגע ללימוד נשים, להיפך. האדמו”רים לאורך הדורות עודדו לימוד נשים, אבל בפועל לימוד תורה גבוה לנשים כמעט לא היה בנמצא. אז שיעור אחד היא ייסדה בשכונת קטמון, ולשיעורים אחרים הלכה כשהיא יושבת מעבר למחיצה ואחרי שקיבלה מפתח, כדי שתיכנס ראשונה. גם כאן, משפחות חב”דניקיות פתחו לה דלת וספר ולימדו אותה בצורה רצינית. “רציתי ללמוד הלכה. הרגשתי שעברו כל כך הרבה שנים מאז שסיימתי את המכללה, ועם כל ההתלהבות של לתלות את החיתול ולהגיד זו עבודת ה’ שלי – זה לא עובד”. היא התחברה לרבנית דבורה אופן ושתיהן החליטו להקים מדרשה לנשים, “כך שפעם בשבוע יהיה לימוד רציני”. הן לקחו את המכתבים של הרבי הקודם, בהם פירט איך ומה צריכות נשים ללמוד, והחלו להעביר אותם בין אנשי החסידות כדי להעלות את המודעות. “הריי”ץ קבע שנשים צריכות ללמוד הלכה וחסידות כי זה אהבת ה’ ויראת ה’, ושהן צריכות לחזור אחר כך על החומר כדי לראות שהן הפנימו אותו, וגם שהן צריכות להיבחן. הרבי גם ביקש דו”ח כדי לדעת מה למדו, מי לימד ומי היה”. ואז היה עוד ביקור מרגש אצל הרבי, הפעם עם השותפה, דבורה אופן, כדי לקבל ברכה להקמת מוסד לימוד לנשים. היא מתקבלת, ובכנס נשי חב”ד מדברים על הנושא הזה.

בשנת תשמ”ט ביקשו הנשים משני רבנים שהקימו ספרייה על שם הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי שנפטרה שנה קודם, להשתמש במקום. “היו שם חמישה כיסאות ואנחנו הבאנו מהשכנה למעלה עוד כיסאות, והתחלתי את המלחמה מי יסכים ללמד נשים”. לבסוף גויסו שני רבנים והחלום החל להתגשם. הגברים כמובן התווכחו ואמרו שכל המיזם יחזיק מעמד שלוש פעמים, כי לא היה מדובר בעוד שיעור קליל אלא בלימוד מעמיק. אבל בפועל “לא רק שזה החזיק יותר מכך, אלא השיעורים האלה – זה מה שמילא את הספרייה”. על כל צעד ושעל התייעצה גולן עם הרבי וקיבלה תשובות מכוונות וברכות יפות. “הייתה גם שאלת המימון. בכל זאת אני אמא ומורה בחורב. הוא נתן לי ברכה מאוד יפה. בחג השבועות הוא דיבר על לימוד תורה ושתי חברות-רבניות חשבו שהוא מדבר על ‘אור חיה'”.

בהמשך הרחיב הנדבן החב”די גוטניק את הספרייה, ואז החלו ימי העיון השנתיים של הנשים, שאותם הן מקיימות עד היום. “המקום היה מפוצץ, כולן באו ללמוד. ואז התחלנו לקיים שיעורים ביום ראשון ושלישי ורביעי בערב”.

הנסיעה הבאה הייתה בחודש שבט תשנ”ב, כאשר היא נסעה עם אלבום תמונות מיוחד הממחיש את הפעילות במוסד. לנסיעה הזאת התלוותה אליה בתה, בהביאה גם היא אלבום תמונות מגן הילדים. אבל הרבי נתן תשומת לב מיוחדת למיזם הלימוד לנשים, “וכשעמדנו ביום רביעי ליד המעלית, המקום שבו אפשר להסתכל עליו הולך, פתאום הרבי הסתכל עליי והרב גרונר, המזכיר שלו, הוציא מתוך הז’קט שלו פתק שהכתיב לו הרבי, עם ברכה. כמעט התעלפתי באותו הרגע, זו הייתה כזאת זכות, הבנתי שזה מה שיקר לרבי”, היא מתרגשת עד היום כשהיא נזכרת. ימים לא רבים אחר כך חטף הרבי שבץ. “ובעלי הודה לה’ שש פעמים ביום שהוא נתן לי לנסוע”.

לא מחפשות פרובוקציות

השלב הבא היה היפרדות מהגברים, בדרך לייסוד מוסד עצמאי. “הגברים אמרו לנו: נראה אתכן פעם ראשונה עם חשבון חשמל וחשבון מים, ונראה אתכן גדולות. והם ראו אותנו”. היום ‘אור חיה’ הוא מבנה בן כמה קומות, ועם זאת נעים ומשפחתי. מלבד הבניין שבו מתקיימים השיעורים, יש גם מבנים של פנימיות לבחורות, ומגוון שיעורים ותחומי עשייה (ר’ מסגרת). המקום הראשון שבו התקיימו השיעורים לנשים בלבד הוקם בעזרת הרב שמואל מילר מעיריית ירושלים, ומשם היו עוד כמה גלגולים עד המבנה הנוכחי ברחוב ישעיהו. תאריך הייסוד היה בתמוז תשנ”ד, בשבעה של הרבי. “כל המסכת של מעבר המקומות הייתה כשהרבי איתי יד ביד, ולא בגוף, וזה מאוד מאוד קשה”. היא נזכרת שגם הרב צבי יהודה אמר לה שתשיג ספר מסוים על “נשים חכמות”. “גם ממנו המסר היה שאני צריכה לעסוק בלימוד תורה לנשים”.

בציבור הדתי, מהפכת לימוד התורה לנשים כבר כאן ויש בחינה מחודשת של מקומן של נשים בעולם התורה. בחב”ד נראה שהתהליך הזה לא קורה.

“הרבי אמר ‘עד שתגיה את ספרי בעלה’. לגבי לימוד גמרא – אנחנו התחלנו עם ‘עין יעקב’, לא רצינו להיות פרובוקטיביים. וזה היה מאוד קשה”.

אבל לא לומדים כאן גמרא.

“לא. יש הרבה מה ללמוד קודם. אנחנו לומדות חסידות ברמה שאני מאחלת לגברים. אז זה לא שהלימודים רדודים”.

ובתור אחת שאוהבת דעת, את לא מרגישה שזה מגביל?

“לא. וחוץ מזה הלוואי שאלמד. כל המטרה של הקמת המקום הזה הייתה שאני אלמד, ואני בקושי מגיעה לזה כי אני גם לא לוקחת משכורת על ניהול המקום הזה, אז אני מנהלת במקום אחר”.

את החום והאהבה שספגה מכל האנשים הטובים שפגשה באמצע הדרך, היא משתדלת להביא לידי ביטוי במקום הזה, בסגנון הריהוט שלו וביחס שמקבלות הנשים והבחורות שמבקרות כאן. עוד דבר שלקחה על עצמה הוא ליווי הבחורות עד השידוך. ב’אור חיה’ יש מישהי שאחראית על קשר עם הבנות והמשפחות, ולפעמים גם מטפלת בבת שעברה קושי במשפחה בילדותה. האישה הזו נפגשת עם המיועד לשידוך, כך שהבנות מטופלות היטב. בכל זאת, לא לכולם יקרו סיפורים מופלאים כמו שקרה לגולן עם בעלה.

גולן מבקשת להוסיף עוד משהו על לימוד תורה לנשים. “היו לי שיעורי תורה בבית והיו שיעורים ב’אור חיה’, ועל שניהם הייתי שולחת לרבי דו”חות. אף פעם לא קיבלתי ברכה מהרבי על שיעורי התורה שבביתי. כן קיבלתי בכל פעם ברכה על מה שקורה כאן”. כי מה שחשוב, היא מדגישה, הוא לימוד תורה בקבוצות, בחבורה. וכן, היא מודעת לקושי. “הנקודה היא המסירות של נשי ישראל לצאת מהבית, ללכת לשיעור תורה. שהילדים יידעו שאמא לקחה בייביסיטר ויצאה לשיעור כי זה חשוב לה. זה מבחינתי המסר הכי חשוב”. ועוד משהו: “אני רוצה שיחקו אותי. אין הסגת גבול ברוחניות. ברור שצריך ללמוד חסידות, אבל לא משנה לי מה ילמדו. אם זה יקרה, הבית יהיה מאושר”.

‘אור חיה’: מכל התפוצות אל עולם החסידות

הריאיון עם גולן נערך בתקופת ‘בין הזמנים’, בדיוק אחרי ימי העיון שנערכים ב’אור חיה’ לנשים ולפני תחילת שנת הלימודים הבאה. ובכל זאת, בחורות מסתובבות במבנה הגדול והביתי, מכינות לעצמן שתייה חמה, שרות פתאום ניגון חב”די בקולי קולות ובמקהלה.

בהתחלה, מספרת לי מזל משה, שהיא בין המקימות של המוסד ועובדת יד ביד עם גולן מההתחלה, המוסד פעל רק עם ציבור חב”די. בהמשך הוא נפתח לכל הקהלים, וכיום לומדות בו נשים ציוניות דתיות לצד נשים חרדיות ובנות מתפוצות שונות, גם כאלה שהן חב”דניקיות מבית וגם כאלה שרוצות להתקרב למסלול הזה של עבודת ה’. יש כאן שיעורים קבועים לנשים וגם קורסים לייעוץ זוגי, נופשונים ואירועים גדולים סביב חגי השנה או תאריכים של החסידות, אגף לנערות מחבר העמים ותוכניות שונות לסטודנטיות משם. יש גם פנימייה לבחורות חב”דניקיות שלומדות במכון טל, ואת לימודי הקודש והמגורים הן רוצות לעשות במסגרת שקרובה אליהן אידיאולוגית. המקום מאכלס מאות שיעורים באנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית, וכמובן סיוע בשידוך וליווי הבנות עד לחתונה, כולל סיוע לבנות דלות אמצעים. השנה התקיימו 18 חתונות לבחורות מהמוסד.