סיכום החודש הנעלה בחצרות קודשנו | גלי אלחנן

המונית נוסעת לה לאיטה על הכביש וליבי מחסיר פעימה. הרחובות מוכרים, אני כל כך מתרגשת. מרגע שעזבתי שנה שעברה רק ספרתי את הימים עד הפעם הבאה.

המונית עצרה ואני רק לרבי רוצה. התחלנו לגרור מזוודות כשלפתע הדלת לקינגסטון נפתחה. ממש בהשגחה פרטית ע”י יואלה שכל כך שמחה והתרגשה. המזוודות השארנו בקושי ליד הדלת, וישר חיבוקים מכולן, פנים מוארות, אוהבות, מחייכות. סוף סוף הגענו הביתה.

עייפה, סחוטה, חייבת מקלחת אחרי דרך ארוכה אבל הגוף לא מקשיב לשכל. טוב לו פה, לא רוצה לעזוב, רק להסתכל על הפעילות השוקקת למטה כל היום. יש שיעור, כולן מקשיבת בשקיקה ואני בניהן, למרות שבשלב זה כלל לא מבינה. המילים עפות מעלי, ואני כמעט נרדמת, אבל הנשמה שלי נהנת, לא נותנת לי ללכת.

ראש השנה הגיע, ואני בהתרגשות מחכה כבר לתפילות. בערב מטעטשת קצת עייפה, כאב גרון… בקטנה. אך בבוקר מצאתי את עצמי עם חום במיטה.

עייפה, חלושה, עם הרבה טישו ניסיתי אולי במקום קטן בסוף על המדרגות בקינגסטון לשבת. קשה מידי, חזרתי למיטה. יום למחרת, מאוכזבת חלושה אך נחושה, התפללתי שיהיה לי אולי רק בהתחלה מקום בישיבה.

צום גדליה במיטה, יום אחר כך בקטנה. אני כבר לא חולה. לא צריך רופא, לא מרפאה אני כבר בריאה.

התחלתי להשתעל, זה כלום לא נורא. חיכיתי לתקופה הזו ממש כל השנה.

יום כיפור הגיע וכבר בלילה התחיל הכאב ראש. בוער, דופק. סינוסיטיס, כנראה קוראים לזה. ואסור לקחת תרופה, ואני כמובן שוב במיטה. שוכבת, ישנה.

תפילת נעילה, אני ב770 יושבת ליד היציאה על הרצפה. ממש לפני תקיעת שופר, כולן מצטופפות לשמוע ואני בניהן. חנוק מאוד אבל זה רק לעוד כמה דקות. רננה לידי ממש מזיעה. ממש ממש ממש מזיעה. ראש על הידיים והיא פתאום עלי נופלת. ישר החוצה אויר, קריאות של אנשים. אבטיח, תפוזים. מים, רגלים מעל הראש. היא מתעוררת, יום כיפור נגמר איזה אנרגיות, איזו שמחה. ורק אני עוד מאוכזבת איך ככה, בזמן הכי שווה בשנה חליתי. ולא הייתי בכלל בתפילה.

וככה בלילה,אני נזכרת, איך מדהים היה בשנה שעברה והלב נצבט קצת מכמיהה. הימים עוברים, ואני מרגישה בחופשה. משפחה, חברות, יאללה בוא נלך לעשות קצת קניות. אך אני לא מרוצה, באתי לפה במטרה שונה.

המשפיעה הציעה ללמוד כדי להתחבר, אני יושבת ב770 והאמת שזה עובד. ואני מתחילה להרגיש את השמחה שמסביב.

הרב בניסטי מגיע להתוועד והאמת שאותי הוא ממש תופס. כל מילה נכנסת ללב ישר, ואני מבינה שאולי הגעתי לכאן בכלל לפסטיבל. לריקודים, לחוויות, לקבל חיות בתפילות ובמצוות. להתרגש עד עומקי נשמתי, לחזור לארץ ולהיות באורות. הכל טוב, הכל יפה, מבורך אך לא העיקר.

מה עם הרבי? מה עם הגאולה השלימה? אמנם בית רבינו שבבבל, הקדושה כאן זועקת מכל קיר, אבל זה עדיין לא בית המקדש. בואו לא נפספס את העיקר.מה עם כל השאר? הקוטביות עצומה, מצד אחד שמחה ללא גבול ומצד שני תחינה לגאולה. איך זה מסתדר יחד? אני יוצאת עם השאלה ישר לשמחת בית השואבה.

ריקודים, ריקודים, שמחה עצומה, כולנו מוחאות כפיים, ממלאות עוד ועוד דליים של שמחה. לילה אחר לילה וביום יש הרבה עבודה. בחינה עצמית מדוקדקת ובאהבה רבה, מה אני הולכת לשנות השנה? הגעתי עד לרבי, לא רואה, לא שומעת. איפה הרבי איפה הוא נמצא?

חודש חשוון בפתח, ואני בלב ליבו של מסע מעמיק. אל תוך ליבי, אל נשמתי. קיבלתי כלים חדשים, תובנות נפתחו והתגלו. ובאויר ריח של התחלה חדשה, שנה חדשה, וההתרגשות מכה בי בהפתעה. השמחה שוכנת לה בליבי ברוגע, מלטפת ומאירה. המטוס נוחת, חזרה לאור חיה, אל העבודה והשגרה.