מחשבת רעות, הם מגיעות אלי פתאום, כאילו צצות משום מקום.
לאחר שיחה ארוכה עם חברה, שיחה טובה. במקום לקחת את הכלים שקיבלתי לחשוב, ולנסות לחשב מסלול מחדש, נלחצתי.
הפחד הוא מגיע, מפתיע, קטן בהתחלה אך הולך ומתגבר, תופס ביטחון.
הבטתי סביב, ובבת אחת הכתה בי ההבנה, אני חרדיה.
זה לא חדש, בחרתי בזה, הכל נעשה במודעות מלאה, אך משהו בי פתאום נתפס ונלחץ.
אני לומדת כה הרבה, על איך לבנות את הבית החסידי שלי. מתבוננת המון על זוגות נשואים, מבינה שזה לא פשוט, זה קשה, מלחמה, אך פתאום פיק ברכיים, האם זה באמת מה שאני רוצה?
וזה נוגע בכל מקום, בכל נדבך של חיי, בכל פרט אפילו הקטן ביותר. מכניסים אלוקות בעולם.
ויש כל כך הרבה חוקים, הרבה מצוות, הרבה הנהגות וכללים. הם לטובתי אני יודעת, בחרתי בזה. למה פתאום זה כל כך מלחיץ?
אולי הגזמתי קצת? התקדמתי מהר? אולי לקחתי יותר מדי דברים בלי להתחבר?
אני נכנסת פנימה ומתחילה להתבונן, אולי לקחת צעד קטן אחורה זה בריא?
בחודש אלול, במקום לרצות להשתפר אני מוצאת את עצמי מחפשת דווקא על מה אפשר לוותר.
שחרית, מנחה, ערבית? תהילים? צניעות? אולי פחות שיעורים? מבצעים?
אך הכל נראה לי כה חשוב, מה עושים? איך מורידים? אני חייבת לבחור לי דבר מה, באמת שנהייתי כבר יותר מדי חרדיה.
חודש אלול, עוד מעט אני טסה לרבי. איך אעמוד מולו? כשבמקום להוסיף הפחתתי.
וכשאני מסתכלת קצת יותר בדקות מתברר לי דבר מה, דווקא עם הדרך הזו אני מאוד שלימה. הבעיה היחידה היא הטייטל, הכותרת. אני כבר גלי אחרת.
ובכלל המחשבות האלו מצחיקות נורא, מה אני נלחצת פתאום, זה בדיוק מה שאני רוצה.
אני נכנסת לשיעור ותמונתו של הרבי תופסת את מבטי. אני מתבוננת בה ומשפילה את ראשי.
מחשבה מצחיקה, מלחיצה, שקרית. חשוב לדעת איפה בדיוק אני נמצאת בחיים. איך להוריד כשעוד יש כל כך הרבה להתקדם? איך אפשר להפחית כשיש מלא לתקן.
חרדיה, חבדניקית, חסידה. מילים הן לא סתם, לכל אחת משמעות עמוקה.
האם אני באמת כה חרדיה? יש אפילו על מה להילחץ? גרביונים, תפילה, מדרשה, זה באמת מה שזה מבטא?
חיצוניות היא דבר כל כך מבלבל.
מה קורה בפנים? במחשבות, לא רק מה שמתגלה כלפי חוץ. חרדיה זה שם תואר, מעלה, וסליחה גלי אבל דוגרי עוד לא הגעת לדרגה.
אז אפשר להביט קדימה, לשאוף ולהתקדם, בלי להילחץ, כי נראה לי זה מגיע מהצד האחר.
ועכשיו פועם בי משהו שונה, מחשבה חדשה, איזו החלטה אני לוקחת לשנה החדשה?
