הרב עידו וובר, שבועון כפר חב”ד
בשעה שנסתלק לגנזי מרומים אייזיק הקצב, הייתה כל העיירה קוז’ניץ שרויה בהלם. מדובר היה באברך צעיר לימים שנראה חסון ובריא. ואולם מקורביו הבינו מיד את סיבת פטירתו הפתאומית. בעת האחרונה השוחט של העיירה הטריף כמחצית מהעופות שאייזיק רכש. כתוצאה מכך, נגרמו לו הפסדים כבדים. בלית ברירה, החל הקצב ללוות כספים מאנשים שונים בכדי לספק עופות ללקוחותיו ולכלכל את בני ביתו. וכך במשך הזמן, נערמו חובות רבים על צווארו והעיבו את מצב רוחו. לבסוף, למגינת ליבם של בני משפחתו ומכריו, נפח את נשמתו כשהוא מותיר אחריו אלמנה צעירה וארבעה יתומים רכים.
כשקמה אלמנתו מהשבעה, התחילו הנושים להתדפק על דלת ביתה. בהבעת פנים מאוסה של השתתפות בצערה, תבעו בתוקף את תשלום החובות שמגיעים להם.
תופעה זו חזרה על עצמה מידי יום ביומו. הנושים הטרידו את מנוחתה של האלמנה והציקו לה. בצר לה, החליטה לגשת לקבר הטרי של בעלה ולבקש ממנו שיפעל בשמים אצל בורא העולמים שיסייע לה לכסות חובותיהם ולפרנס בכבוד את עולליהם.
“בבקשה ממך אייזיק”, פנתה לבעלה המנוח כשדמעות ניגרות מעיניה כגשם עז שניתך בעיצומו של החורף הסגרירי על פני האדמה, “לך תתפלל לפני אבינו שבשמים שישפיע עלי שפע גשמי אשר באמצעותו אוכל לשלם את החובות ולפרנס את ילדינו”.
למחרת קיבלה האלמנה הזמנה להתייצב בחדרו של המגיד מקוז’ניץ. למראה ההזמנה, ליבה פסק רגע מלכת. היה נראה לה שאחד מהנושים קורא לה לדין תורה. בראש מורכן ובלב מתקתק כמו שעון עתיק שמפר את דממת הלילה, ניצבה האלמנה לפני האדמו”ר רבי ישראל הופשטיין (יום ההילולא שלו חל בי”ד בתשרי) המכונה “המגיד מקוז’ניץ”.
“כמה כסף את חייבת לנושייך?”, שאל אותה המגיד בקול רחום כאבא שמדבר לבנו הקט.
האלמנה הצעירה הופתעה לשמע השאלה. ואולם מהר מאד היא התעשתה מפליאתה והשיבה: “1,000 רובל”. כששמע זאת, הוציא המגיד סכום של מאה רובל מכיסו והניח אותו לפני האלמנה.
“ברצוני להעניק לך סכום כספי שכזה מידי שבוע בשבוע. באמצעותו תכלכלי ברווח את ילדייך ובנותר תתחילי לכסות את חובותייך”.
האלמנה המופתעת הרגישה שראשה מסתחרר לשמע הבשורה הטובה. המילים נעתקו מפיה. בקול רפה ובפנים סמוקות הודתה למגיד ופסעה לאחור כשפניה כל העת מופנות לעברו.
בצעדים מהירים מעוצמת השמחה שהציפה את ליבה, פסעה בדילוג לעבר ביתה. במהלך הדרך, הטרידה אותה השאלה – מאין ידע המגיד לזמן אותה אליו יום אחד בלבד לאחר שפקדה את קבר בעלה?
את התירוץ לקושיה הזאת היא קיבלה רק כמה שנים לאחר מכן. היה זה ביום פטירתו של שוחט העיירה. ה”מגיד מקוז’ניץ” הספידו ותוך כדי הדברים, סיפר את המעשה הבא: “לפני כמה שנים הגיע אלי הנפטר וסיפר לי שאייזיק הקצב אשר שבק חיים לכל חי תקופה קצרה לפני כן, מזמין אותו לדין תורה. מכיוון שמדובר בנשמה בלי גוף, השוחט לא ידע כיצד להתייחס להזמנה הזאת. השבתי לו שיזמין אותו לדין תורה אצלי ובכך אצליח בעזהשי”ת להגיע לפשר התעלומה. ואכן ביום המיועד, פרסנו וילון בחדר הדיונים והזמנו את אייזיק ז”ל “להשמיע טענותיו”. בקול חזק וצלול טען הקצב הנפטר שבעטיו של השוחט אשר במקרים רבים הטריף את העופות שקנה, בשל חומרותיו היתרות של השוחט, נגרמו לו הפסדים רבים וכעת אשתו האלמנה לא יכולה לשאת בנטל החובות הרובצות על צווארה. אי לכך תובע הוא מהשוחט שיפרע את החובות הללו ויכלכל את משפחתו. מיד פסקתי שהצדק עימו והטלתי על השוחט את האחריות המלאה לפרוע את חובותיה של האלמנה. ואכן הנפטר ששוכב כאן כעת לפנינו, קיבל בשמחה את פסק הדין שלי תוך כדי שהוא מודה שבמקרים רבים הטריף את העופות שלא על פי ההלכה המקובלת בקרב רעיו השוחטים. וכך מידי שבוע הגשתי לאלמנה סכום הגון של כסף שהועבר אלי מהשוחט עד שהיא הצליחה בסייעתא דשמייא לשלם את כל חובותיה ולכלכל בכבוד את ילדיה. כעת, כאשר השוחט עלה לשמים, אני מורשה לספר את הסיפור הזה ואני עושה זאת במיוחד בכדי להעביר את המסר לאלה שבין החיים שיקיימו את הפסוק “והחי יתן אל לבו” ויזהרו בממון הזולת.
