האיש של הרבי: זיכרונות מהרב בנימין קליין ע”ה

מדוע מזכירו של הרבי מעולם לא כתב יומן, ומה עשה לנוכח העובדה שהרבי היה תמיד קורא את מחשבותיו? לרגל יום היארצייט השני של מזכירו של הרבי, הרה”ח הרב ירחמיאל בנימין הלוי קליין ע”ה, ח”י בסיון, העלה על הכתב אחיינו הרב אלי וולף לבני המשפחה זיכרונות. באדיבות שבועון כפר חב”ד.

הרב אלי וולף

לא רבים הם האנשים שכאשר אתה חושב עליהם, מתפשטת אצלך בלב תחושה של נעימות. לא רבים הם האנשים שכאשר אתה נזכר בהם, אתה נזכר בחוויה הטובה שלך איתם, דמות שמציבה אותך במקום טוב, במקום מרומם, בזמנים טובים.

אבל לא רק בגלל הזמנים האחרים שאתה חווה מחדש כשאתה חושב על אותה הדמות, אלא גם בגלל האישיות עצמה.

הדוד שלנו, מזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין – הוא אחד מהם.

גם ממרחק הזמן, בכל פעם שאני חושב עליו, כשאני נזכר ברגע איתו, בסיפור שהוא סיפר – אני מרגיש טוב. תחושה נעימה ממלאת אותך, וייתכן אפילו שתחייך מבלי לשים לב, כשאתה נזכר באיזה רגע מבודח איתו.

הדוד בנימין ע”ה, הוא דמות שתענוג היה לעמוד לידו. דוד שהערכתי, דוד שהיום אני מגלה עד כמה הוא תקוע עמוק בלבנו.

אדם מורם מעם, האיש שעמד הכי קרוב לקודש הקדשים, אבל היה ללא “פרוכת”, בלי מחיצות המבדילות בינו לבין העם, הוא נהג איתנו כשווה בין שווים.

מחד הוא עמד ליד “משה רבינו”, נכנס אל תוך ‘אוהל מועד’, אך מאידך, דיבר עם כולם בגובה העיניים, התחבב על כולם, גם עם בני “שבט דן”, הירוד שבשבטים.

הוא היה “הדוד”, בה”א הידיעה, דוד שהוא מזכיר של הרבי, אבל הוא גם היה דוד, במובן הכי פשוט של המילה. מישהו שכשישבנו איתו במטבח, מתי שהדבר התאפשר – הוא היה “עוקץ” בחביבות, עוקץ במילים, או גם פיזית, ב”שובבות” האופיינית לו, באווירה טובה.

להגיע לבית בשעת ערב מאוחרת כשהוא יושב על הכורסא המתנדנדת בסלון עם הרמב”ם ומשקפי הקריאה המתקפלים יושבים על קצה אפו, לנסות לשבת להתבדח איתו קצת, “למתוח אותו” קצת, אולי נשמע משהו…

כשנסעתי לבר-מצוה שלי לרבי, הגעתי לניו-יורק לקראת שבת מברכים שבט תשד”מ. נסעתי אז לפני אבא שלי, הוא הגיע כשבוע אחריי. בשבת, לפני ההתוועדות – נכנסתי לבית הדודים לאה ובנימין קליין כדי לשמוע קידוש ולטעום משהו [על “קידוש” זה אפשר לכתוב, כמו על ה”קידוש” בליל שמיני עצרת, שהמונים החיו את נפשם, פשוטו כמשמעו בבית או בסוכה].

אני ילד צעיר, עוד לא בן 13, נמצא בתוך “העולם הגדול” ליד ה”אנשים הגדולים” – ואני זוכר איך בנימין “מתח” אותי עם החיוך שלו, כשהוא מציג לי כל מיני אנשים כמו ר’ חיים גוטניק ע”ה או דמויות אחרות שסעדו על השולחן, ושואל או קובע שהם קרובים שלי, ושואל אותי שאומר לו איך הם קרובים…

אני נזכר איך לפעמים הוא היה נדחף מאחוריי לשמוע את ה”מפטיר” של הרבי בשבת.

למי שזוכר את השנים ההם – אחרי הגבהה, לפני שהרבי התחיל ברכות ההפטרה, מישהו מ’וועד המסדר’ היה עולה על השולחן שבקדמת הבימה, ועם הרגל לוחץ על דוושה שבתוך חלל הבימה, ובאמצעותה הגביהו את הבימה בכמה סנטימטר, כדי שלרבי יהיה קל יותר לקרוא את ההפטרה.

באחד השבתות שהוא נדחף מאחוריי, הוא אמר לי ב’שובבות’: “אתה שומע, בעוד 30 שנה, כשלא יידעו למה, בספר המנהגים שייצא לאור אז, יהיה כתוב “מנהג בחב”ד שמרימים את הבימה אחרי הגבהה” – אז תספר להם שזה בגלל ועד המסדר שרצה לעזור לרבי”…

[אגב “דחיפות ב-770”, בראש השנה ויוהכ”פ היה לו מחזור כיס קטן שהוא היה מתפלל בו. חשבתי פעם שהוא משתמש בזה מצד נוחיות, אי אפשר להחזיק מחזור גדול ב-770 בזמני דוחק שכאלו.

אבל האמת היא אחרת: אבא שלי הדפיס מחזורי כיס ושלח לבנימין, עבור הרבי, שני מחזורים שכאלו. כשבנימין נכנס איתם לרבי והגיש אותם, הרבי אמר לו: “לשם מה אני צריך שניים, קח אחד עבורך”…]

הדוד בנימין הוא אדם שיכולת לחשוף בפניו את סגור-לבך, את ההתחבטויות הכי אישיות שלך, לשמוע את עצתו, לבקש ממנו שיחלוק איתך מניסיונו העשיר: “מה הרבי ענה על מקרים דומים” – ולדעת שהכול יישאר אצלו בלב, חתום ונצור. זה לא יגיע לאן שזה לא צריך להגיע.

הוא היה מזכיר של הרבי, הוא היה איש סוד, הוא היה אחד האנשים שעסוקים יומם וליל, בחול ובמועד, בקיץ ובחורף – ויחד עם זה הוא היה “מענטש”, אדם אכפתי, כמעט חבר אישי.

וכמו שאני הרגשתי איתו, כך עוד מאות ואלפים. הוא היה “האיש שלהם” אצל הרבי, האוזן הקשבת שלהם, איש הסוד שלהם, והוא היה החבר האישי שלהם.

לא רק איש סוד, אלא ידיד אמת. אני זוכר לא פעם ולא פעמיים טלפונים שלו, מהמטבח בבית, עם שלוחים ממקומות שונים בעולם – שנושא השיחה היה “גמ”ח”, הלוואות שבנימין נתן להם.

הוא היה עסוק מאוד, מעל ומעבר, אבל הוא ידע לומר לכל אחד את המילה הנכונה, בזמן הנכון, הוא חשב על האחר.

*

כשישבתי בימים האחרונים להעלות את השורות האלו על הכתב, עלתה השאלה למה באמת הדוד בנימין זכה שהרבי יבחר בו כחבר המזכירות. למה דווקא הוא.

ולא זו בלבד שהרבי בחר בו כמזכיר, אלא הוא מונה לתפקידים רגישים ואישיים ביותר. הוא היה ממונה על הקשר עם ממשלת ישראל וגופי הביטחון, הוא היה האיש של הצרכים האישיים של “בית רבי”, משפחתו הקרובה של הרבי, הרבנית ובני המשפחה שבארץ.

בנימין הרי היה בחור ירושלמי שהגיע מארץ ישראל, לא נולד במשפחה חב”דית, כמעט ולא היתה לו את שפת האנגלית, בחור שממש לא מהאיזור הפיזי ולא מהסביבה החב”דית – למה דווקא הוא?

זו שאלה שאנו יכולים לשאול רק את עצמנו, מי אנו שנבין “דעת עליון”, מי אנו שנדע למה הרבי בחר דווקא בו , וכמו שבנימין עצמו סיפר לא פעם, שמעולם הוא לא שאל את הרבי “פארוואס”, למה. תפקידו היה לעשות, למלא את ההוראות. אין מקום לשאלה “למה” –

אך סתם מחשבה שעלתה לי, כמובן שלא זו הסיבה, אבל סתם מחשבה-של-הבל שעלתה במחשבתי:

אולי דווקא בגלל העובדות הללו, בגלל שהוא לא בא ממשפחה חב”דית עם קרובי משפחה מכל הכיוונים, בגלל שהוא לא התחנך מילדות במוסדות חב”ד ובמילא אין לו חברים או מורים שהוא “מחוייב להם”, בגלל שהוא “מישהו מבחוץ” – הוא יהיה “איש של הרבי”. הוא אדם שאין לו מחויבויות כאלו ואחרות לאנשים או לקבוצות.

הוא “נייר חלק” של הרבי ורק שלו, הוא לא מכיר אף אחד, איש לא מכיר אותו, הוא יהיה האיש של הרבי אצלם, ולא האיש שלהם אצל הרבי.

כי זה מה שהוא היה, איש של הרבי.

הנאמנות

אפשר לכתוב על הדוד בנימין “המזכיר”, אבל קטונתי. העבודה שלו היתה “לפניי ולפנים”, ואנו אין לנו אלא רק מה שראינו בחוץ, את מה שהתרחש בינו לבינינו, לא את מה שהיה שם בפנים, בקודש פנימה.

“צו לצו קו לקו, זעיר שם זעיר שם” הוא ניאות לחלוק איתנו ממה שהוא ראה או שמע שם – אבל זה רק כ”מר מדלי”, “כשחק מאזניים”. ה”דלי” כולו, נשאר נצור בלבבו, כפי שהוא חזר לא פעם על דברו של הרב חמ”א חדקוב אליו, כאשר הוא התקבל לעבודת המזכירות:

“לומר לך לא לראות מה שאתה רואה – לא אוכל לומר לך, אני לא יכול לשלוט על העיניים שלך. לומר לך לא לשמוע מה שאתה שומע – לא אוכל לומר לך. אבל מה שכן נדרש ממך – זה לא לומר מה שאתה רואה או שומע. הדברים צריכים להישאר רק אצלך.

בשיחת שבת פרשת פנחס ה’שי”ת מבאר הרבי את הביטוי בפרשת בהעלותך, הפרשה בה שלהבת נר נשמתו עלתה – “בכל ביתי נאמן הוא”. הרבי שואל מה משמעות הביטוי הזה אודות משה רבינו, שהוא “נאמן” “בביתו של הקב”ה”, במה מתבטאת ה”נאמנות” שלו.

בדרך כלל נאמנות היא, כאשר האדם לא לוקח דברים שאינם שייכים לו, אבל מה שייך לקחת משהו מלמעלה, מן השמים, מביתו של הקב”ה –

מבאר הרבי: “מבואר בספרים, לכאורה, מה שייך נאמנות כשלא שייך ליקח שם איזה דבר – (אלא) הנאמנות מתבטאת בכך, שלא כל מה שרואים מגלים “ניט אַלץ וואָס מען זעט, איז מען מגלה“.

הנאמן הוא זה, שלא מספר מה שהוא רואה או שומע.

מספר האנשים שפנו אל הרבי באמצעותו, היה אלפים רבים. מספר השנים שהוא היה מזכיר של הרבי, היה יותר מ-30 שנה. כל אחד מאותם אלפים רבים והסיפור שלו, כל אחד או אחת והבקשה שלהם אל הרבי, כל יום והאנשים שלו והפניות שלו, אך למרות רבבות המכתבים ושיחות הטלפון של כל אותם עשרות שנים – מלבד הרבי, אותו איש או אשה, ובנימין, הכול נשאר חתום ונעלם.

רבבות סיפורים עברו דרכו, אבל כולם הם סיפורים של איש אחד בלבד. של בעל המעשה לבד, רק הוא ידע מזה. איש מלבד בעל המעשה – אינו יודע מכך.

אפילו יומן אישי הוא לא ניהל, הוא לא כתב ולא העלה על הכתב זיכרונות ורשמים. הכול נשאר במאגר המוח שלו, חתום וסתום.

כך שכל אותם אלפי סיפורים, סיפורי חיים, מופתים והדרכות, הוראות והערות, היו בגדר סוד אז, וכך הם נשארו, לעד. “בכל ביתי נאמן הוא”.

כיון שהוא היה “נאמן” על הרבי, הרבי הטיל עליו גם שליחויות שונות לעשות אותם לא מהמשרד, אלא מהבית וכדומה.

הוא סיפר לי שלא פעם הרבי, בנסיעה ברכב, ביקש ממנו לצלצל לאנשים מסוימים ושיעשה זאת מהבית דווקא ולא מהמשרד.

כמו כן היו פעמים שבהיותם ברכב הרבי מסר לו מכתבים שיש לשלוח אותם לנמענים פרטיים, והרבי ביקש ממנו שישלח זאת דרך סניף הדואר ולא דרך הדואר של המשרד.

נייר חלק

לפני ג’ תמוז, הזמנים היפים איתו היו קצרים, מאוד. לצערנו, אחרי ג’ תמוז, היה לו יותר זמן, והיו לנו זמנים ארוכים יותר להיות יחד, לנסות לשמוע ממנו משהו.

כשהייתי מגיע לניו-יורק, אחרי ג’ תמוז, הייתי מקפיד לנסוע איתו לאוהל כ”טרמפ”. היו אלו הזדמנויות של 25-30 דקות של זמן-איכות, בלי טלפונים ובלי אנשים, רק אני והוא, לשבת יחד ולדבר, לנסות לשמוע.

אבל גם בשנים הקודמות, היו הזדמנויות ל”שעת-חסד”, לזמן שהיה אפשר קצת לשבת איתו. אני נזכר באותם שעות בוקר מוקדמות, באותם ימים יפים.

למדתי אז בנ.י. או במאריסטאון, וכאשר אבא שלי היה מגיע לרבי כמה פעמים בשנה, הייתי משתדל להגיע מוקדם בבוקר ל-750 איסטערן פארקווי, כדי לשבת עם אבא שלי ואיתו, ולשמוע מה שניתן אולי יהיה לשמוע.

בנימין היה מתעורר מוקדם, עובר על הפקסים שהגיעו לבית במהלך הלילה, שם בקדמת הסלון, יוצא למקווה, מתפלל שחרית, ובשעת בוקר מוקדמת, כאשר ארה”ב עוד לא התעוררה משנתה – הוא היה מתיישב לכוס קפה וטעימה קלה שאמורה להחזיק אותו למשך היום.

שעות השקט הללו, לפני תחילת טרטור הטלפונים ותחילת סדר יומו אצל הרבי, היו “שעת איכות”, היה אפשר לשבת, ברוגע יחסית, ולשמוע, אולי יספר משהו, אולי נזכה ל’פנינה’, משהו מבפנים.

באחד מאותם בקרים אבא שלי שאל אותו, למה אינך רושם משהו, למה אינך כותב נקודות, כדי שתזכור בשנים הבאות פרטים ורקע, מה בדיוק היה.

בנימין אמר לו: כשאני נכנס אל הרבי, ואני מביא את הדברים של האנשים אל הרבי, או כשאני מקבל את ההוראות וההנחיות מהרבי, אני אמור להיות “נייר חלק”. עלי להיות “הם”, השואלים, עלי להביא את הדברים בדיוק כפי שהם ביקשו, וכמובן מאידך, להביא אליהם בחזרה את הדברים של הרבי כפי שהם, בלי לערב את עצמי בפנים. עלי להיות “הדבר”, כפי שהוא.

ברגע שאתחיל לרשום יומן או לנהל רישומים, אני כבר לא “חלק”, אני כבר חושב מה אכתוב, מה אציין לעצמי. אני כבר לא אהיה “הם”, או “הדברים של הרבי” כפי שהם, ואני מועל בתפקידי.

שבחו ‘שלא שינה’

באותה פרשה, פרשת בהעלותך, אחרי שהקב”ה מצווה את אהרן הכהן על הדלקת המנורה, אומרת התורה: “ויעש כן אהרן”. מה רוצה התורה לספר לנו בזה, אומר רש”י: “להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה”.

המשמעות הפשוטה של “שלא שינה” היא, שהוא לא שינה דבר מכל פרטי הציווי של הקב”ה בקשר עם הדלקת המנורה.

שבח זה, שאהרן “לא שינה” ועשה בדיוק כפי שהקב”ה ציוה אותו, מעורר תמיהה: וכי זו גדולתו של אהרן?! וכי אדם אחר חלילה כן היה משנה?! הלא הקב”ה עצמו עומד ומצווה אותך –

אחד הביאורים הוא: שהשבח של אהרן היה “שלא שינה”, במובן שההדלקה למחרת היום, וביום השלישי, בחודש אחרי זה, ושנים לאחר מכן – זה לא היה באופן של הדבר חוזר ו”שונה” על עצמו, אלא כל יום היה זה כאילו זו הפעם הראשונה שהוא מדליק את המנורה. בכל יום, גם אחרי שנים רבות – “ויעש כן אהרן”, כאילו זו הפעם הראשונה.

זו לא הדלקה של “שינה”, שהוא כבר שנה בה זמן רב, אלא “שלא שינה”, וזה הוא “שבחו של אהרן”.

לאמיתו של דבר, כאשר ההדלקה היא באופן של “שלא שינה”, שהיא חדשה כל יום מחדש, אזי הוא גם מדליק אותה באופן של “שלא שינה” במובן הפשוט, שהוא לא משנה חלילה ממה שהוא הצטווה.

אילו ההדלקה היא שגרתית, דבר שהוא סדר עבודה קבוע, כל יום אותו דבר, וכבר הדלקתי שנתיים ושלוש, והיום זה אותו דבר כמו אתמול ושלשום – אזי תחושה זו עלולה להביא גם ל”שינה” בהדלקה.

אבל כאשר הרגש הוא “שלא שינה”, שזה לא משהו שגרתי, אלא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”, “חדשים ממש” – אזי גם “שלא שינה”, לא משנים כלום בעשייה. “ויעש כן אהרן”.

בנימין, היה סמל ודוגמא של “שלא שינה”. הוא נכנס אל הרבי כל יום, ולא פעם אחת. מאז תש”כ ועד תשנ”ד, הוא נכנס פנימה אל הקודש יום אחרי יום – אבל בעינינו ראינו את המתח בו הוא היה שרוי לפני שהוא נכנס אל הרבי. “ויעש כן אהרן – להגיד שבחו שלא שינה”.

זו לא היתה כניסה של שגרת יום עבודה, בכלל לא. הוא לא “התרגל” להיכנס אל הרבי.

בכל פעם, לפני כניסתו אל הרבי, הוא היה לחוץ, מתוח, הוא היה מסדר את עצמו שוב ושוב. לא היה עם מי לדבר. קיבלנו ממנו שיעור חי מה הפירוש להיכנס אל המלך. “שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך”.

יודע מחשבות

לא פעם הוא סיפר על ההדרכה שהוא קיבל מהרב שמריהו ששונקין ע”ה לפני שהוא יצא בפעם הראשונה מארה”ק לארה”ב. לפני שהוא נסע לרבי בשנות היו”דים, הוא פנה למשפיע הרב ששונקין וביקש ממנו הדרכה, איך נוסעים לרבי.

הרב ששונקין אמר לו, שצריכים להיות זהיר במחשבה, דיבור ומעשה, כי הרבי “שומע” את כל מה שאתה חושב.

בשעתו חשבתי, כך הוא אמר, שזו דרישה רוחנית, להיות זהיר ליד הרבי במחשבה דיבור ומעשה, כי צריכים להיות נקיים אפילו במחשבה. אבל זה לא רק ברוחניות, אלא פשוט בגשמיות. הרבי “שומע” את כל מה שאני חושב.

“כשאני נוסע ברכב עם הרבי” – כך הוא הגדיר זאת באחד מאותם זמנים של קפה בבוקר– “אני לא חושב על כלום. הראש נקי, אני גם לא חושב על הכושי שחוצה כאן את הכביש. כי כל מה שאני חושב, הרבי שומע. ופעמים רבות הוא מגיב על המחשבות שלי”.

באחד הימים אבא שלי הגיע לניו-יורק, והוא לא כתב על כך לרבי לפני כן. הוא נחת בארה”ב בשעת בוקר מוקדמת והגיע לבית משפחת קליין והוא ישב עם בנימין, גיסו, לשיחה על כוס קפה.

לפני השעה עשר בבוקר בנימין יצא, כתפקידו בכל יום, לביתו של הרבי, כדי להסיע את הרבי ל-770.

במהלך הנסיעה מביתו של הרבי ל-770, כשהרבי ישב ברכב, בנימין נזכר לרגע בשיחתו זה לא מכבר עם אבא שלי, והרבי מיד הגיב ושאל אותו: “מה מספר גיסך מהנעשה בארץ?”…

הבשורה הקשה

באחת הנסיעות שלי איתו לאוהל, ביקשתי לשמוע ממנו על מקרים בהם הגיע לידו מידע, מידע שמתוקף תפקידו עליו להעביר זאת לרבי, אולם הוא חשש לספר על כך לרבי, מצד סיבות כאלו ואחרות. ביקשתי לדעת כיצד הוא נהג במקרים שכאלו.

במקום להסביר לי, הוא סיפר את הסיפור הבא:

היה זה כאשר ר’ דוד מרוזוב הי”ד מכפר חב”ד נהרג במדבר סיני, בקיץ תשכ”ז. היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וישבתי אז לבדי ב’מזכירות’, צלצלו אלי וביקשו שאמסור לרבי את ההודעה שר’ דוד נהרג.

כתבתי את הדברים על דף, ולא ידעתי את נפשי, “מה אני עושה עם המידע הזה, איך אני מעביר זאת לרבי”.

“תבין”, הוא אומר לי, “באותם שנים, בשנות הכ”ף, ליובאוויטש לא היתה כה גדולה כמו היום, כל אחד היה כמו בן בית אצל הרבי, מה עוד שמשפחת מרוזוב היו קרובים ל”בית רבי”, ואני מחזיק כאן הודעה מזעזעת שכזו. התחבטתי בעצמי מה לעשות, האם אני אמור להיכנס לרבי מיוזמתי ולספר לו על כך, או להמתין עד שהרבי יקרא לי ואז אכניס זאת.

“אולי בכלל אסור לי להכניס זאת כך לרבי, אולי הדבר עלול להשפיע על בריאותו של הרבי, אולי כדאי שאודיע קודם לרבנית על כך, אולי כדאי שד”ר זליגסון יידע שאני עומד לספר על כך לרבי…

“אני יושב כך עם ההודעה הזו לפני, והמחשבות מתרוצצות הנה והנה, מה עלי לעשות.

“עוד אני יושב ותוהה בעצמי, הטלפון הפנימי מצלצל, הרבי על הקו. הרבי אומר לי “באם לא קשה לך – התוכל להיכנס אלי?”

[תמיד כאשר בנימין היה מספר סיפור דומה, על פנייה של הרבי אליהם, הוא היה מדגיש את הרגישות של הרבי, את היחס האנושי שהרבי העניק להם. למרות שהם היו “עובדים” שלו, כל פניה של הרבי אליהם היתה פותחת בנוסח “באם הדבר אינו קשה לך”…]

הרבי רצה לתת לו איזו הודעה, לבקש ממנו לעשות משהו, והוא קרא לו אליו לחדרו.

“אמרתי לעצמי, “הנה, אני לא נכנס מיוזמתי, אלא הרבי מבקש ממני להיכנס אליו”.

“הסדר היה”, הוא סיפר לי, “שגם כאשר נכנסים לרבי על פי קריאה מסויימת של הרבי, היינו נכנסים אל הרבי ולוקחים איתנו את הדואר שהצטבר מאז הפעם הקודמת שנכנסו לרבי, כי אולי הרבי ירצה לקבל זאת. כך גם כעת, אמנם נכנסתי לרבי על פי בקשתו בנושא מסויים, אבל לקחתי איתי את הדואר שהצטבר, כאשר הנייר העליון הוא ההודעה אודות הריגתו של ר’ דוד הי”ד.

“נכנסתי אל הרבי, והרבי אמר לי מה שהוא רצה לומר, וברגע שהרבי סיים לומר את דבריו, חשבתי לעצמי, “ומה כעת, האם אני מוסר לרבי את ההודעה הזו, או שאני יוצא החוצה”…

“תוך כדי שאני חושב זאת ביני לבין עצמי, הרבי שואל אותי: “הגיע דואר חדש?”…

“השבתי בחיוב, והנחתי על שולחנו של הרבי את הדואר, ותוך כדי כך אני חושב לעצמי: “ומה אני עושה כעת, משאיר כאן את הדואר ויוצא החוצה, או שעלי להישאר ולעמוד. מה עלי לעשות”…

“אני מניח את הדואר על השולחן ומהרהר כך בליבי, ומיד הרבי פנה אלי ואמר: “חכה כאן כמה דקות, אעבור על המכתבים ותוציא את המענות איתך”.

“אבן נגולה מליבי, אני נשאר כאן”…

“הרבי לקח לידיו הק’ את הדואר, קרא את הפתק העליון בו מסופר על האסון, הרבי קרא זאת במהירות, והניחו בצד מבלי שראיתי על פניו של הרבי כל תגובה. הוא עבר לנייר השני, קרא אותו, והמשיך הלאה לעבור על כל הדואר…”

ה’אוי’ של הרבי

באותה הזדמנות הוא סיפר לי גם את הסיפור הבא:

הגה”ח הרב מרדכי מענטליק ע”ה, ראש ישיבת “תומכי תמימים” המרכזית בבית חיינו, נפטר במוצאי שבת בראשית תשמ”ח לפנות בוקר. בשנת תשמ”ח הקביעות היתה של יומיים שמיני-עצרת ושמחת-תורה, ומיד לאחריהם שבת בראשית, ובמוצאי שבת בראשית בשעת בוקר מוקדמת הרב מענטליק נפטר.

במוצאי שבת בראשית, בסיום ההתוועדות, הרבי הבדיל על הכוס וחילק “כוס של ברכה”, ובמהלכה עבר אחיינו של הרב מענטליק, הרה”ח הר”ר זאב הכהן כ”ץ, גבאי ביהמ”ד 770, והרבי נתן לו בקבוק משקה עבור הרב מענטליק, שהיה מאושפז אז בבית הרפואה.

בסיום כוס של ברכה הרבי נסע לביתו, וכמה שעות לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת, הרב מענטליק שבק חיים לכל חי.

בשעה 10:00 בבוקר של אסרו חג – כך הוא סיפר לי – הוא המתין עם הרכב ליד הבית של הרבי כדי להביא את הרבי ל-770. בנימין קיבל עדכון לפנות בוקר על פטירתו של הרב מענטליק, ואילו הרבי עדיין לא עודכן על כך.

“חככתי בדעתי, האם להודיע זאת לרבי כעת, במהלך הנסיעה ברכב, כדי לעדכן את הרבי במאורע ככל המוקדם, או שמא לחכות עם מסירת ההודעה על כך עד שהרבי ייכנס לחדרו ב-770”.

הוא התלבט בענין, כי הוא מעולם לא פתח בשיחה עם הרבי ברכב – כאשר הרבי יושב במושב האחורי של הרכב. בנסיעות לאוהל וממנו, הרבי היה יושב במושב הקדמי ליד הנהג, אבל בנסיעות לבית או למקוה הרבי היה יושב מאחור, ומפאת הכבוד, בנימין לא פתח בשיחה עם הרבי כשהרבי היה יושב מאחורה. לא מתאים לדבר לרבי כשהגב מופנה אליו, או לדבר איתו באמצעות המראה של הרכב.

כשהוא מהרהר כך במחשבתו, הרבי שאל אותו, מה שלומו של הרב מענטליק?  ואז בנימין השיב לרבי: “ער איז אויסגעפעלט פאר-טאג” (הוא “נעדר” לפנות בוקר).

הרבי לא ציפה לתשובה מעין זו, וקרא בהפתעת-בהלה: “אוי”.

לאחר מכן הרבי אמר לו, “טאמער איז דיר נישט שווער” (באם לא קשה לך הדבר), כשתגיע למשרד, תברר אצל הרב כץ האם הוא הספיק למסור לו את הבקבוק.

“בשביל זה אנחנו כאן”

כאמור, מידי פעם שמעתי ממנו “שביבים”, חלקים קטנים, רגעים.

הוא סיפר פעם על אותה נסיעה חזרה מהאוהל שהרבי ביקש במפתיע להתפלל מנחה על אם-הדרך, דומני באמצע “לינדן”, הרבי הורה לו להודיע למזכירות שלא יחכו עליו למנחה.

הרכב נעצר בשולי הכביש, והרבי נעמד להתפלל מנחה, וכיון שהרבי היה ללא גארטל, הרבי היה נוסע לאוהל ללא גארטל – בנימין נתן לרבי את הגארטל שלו לתפילה.

לא פעם הוא סיפר על אותו יהודי שעמד להיכנס לחדר ניתוח (ניתוח ‘תוספתן’-אפנדיציט, כמדומני) והוא לא רצה לחתום על אישורו לניתוח ללא הסכמה של הרבי.

הזמן פועל לרעתו, והוא צלצל לבנימין שימסור לרבי את הדברים.

היתה זו שעת לילה והרבי כבר היה בבית, ובנימין לא רצה לצלצל לביתו של הרבי.

בלית ברירה, הוא חרג מהנוהג והוא צלצל לבית. אחרי התנצלות מצידו – הוא ביקש מהרבנית למסור לרבי את הדברים והרבי אישר/בירך.

למחרת הוא צלצל לרבנית להתנצל על כך שהוא הטריד בשעת לילה – והרבנית השיבה לו, כאילו היא לא מבינה על מה הוא שח, הרי בשביל זה אנחנו כאן…

בליל הסתלקות הרבנית

אי אפשר לכתוב על הקשר של בנימין עם הרבנית, מבלי להזכיר את הסיפור הבא:

כמעט אף פעם הוא לא חשף רגשות, רגש שלו כלפי הרבי. אבל כשהוא סיפר לי את הסיפור הבא, הוא נחנק מהתרגשות, דמעות עמדו בעיניו, היה קשה לו לספר זאת.

היה זה בליל כ”ב שבט תשמ”ח, הלילה בו הסתלקה הרבנית ע”ה.

מעט קודם לכן הוא אושפז בבית רפואה בשל “שבר” במעיים, הוא נותח שם, ושכב בהתאוששות.

כאשר נודע לו מאסון הסתלקותה של הרבנית – למרות הייסורים שלו, הוא קם ממיטת בית הרפואה ונסע לבית של הרבי.

(בתמונות ובווידאו של ההלוויה, ניתן לראות בבירור את הייסורים שהיו מנת חלקו בהליכה הזו).

זמן מה אחרי שהוא הגיע לבית של הרבי, נודע לרבי שבנימין נמצא במקום, והרבי ביקש שהוא יעלה אליו לקומה השנייה.

הוא סיפר לי, שהוא נכנס לחדר העבודה של הרבי בקומה השנייה, אני לא זוכר במדויק מה הוא סיפר, מה היה הרהיט שעמד באמצע החדר, האם היה זה שולחן או שזו היתה ספה – אך הרבי עמד מצידו האחד של הרהיט, והוא מן העבר השני.

“היה מחריד לראות את הרבי”, הוא תיאר לי, “העיניים של הרבי היו אדומות ולחות”.

“נכנסתי אל הרבי, וכשהרבי ראה אותי הוא פנה אלי בחצי חיוך ושאל אותי [והוא סיפר זאת בקול חנוק]: “היה לך רשות מהרופאים לצאת מבית הרפואה”?…

“אתה מבין מה מדובר כאן”, הוא חידד את הדברים, “זה אחד הרגעים הקשים ביותר של הרבי, ואני מדבר במובן הגשמי. ברוחניות אנחנו לא מבינים הרבה, אבל בטח ברוחניות זה הרבה יותר קשה מאשר בגשמיות.

“כאן, בקומה התחתונה, הרבנית נמצאת במטבח, מכוסה. נרות דולקים סביבה. אלו רגעים קשים ואיומים בשביל הרבי, זה אחד הרגעים הקשים ביותר של הרבי –

“ובתוך עומק הכאב הזה, בתוך האסון הנורא הזה, הרבי מוצא בנפשו כח להתעניין בבריאותי, והוא פונה אלי במין חיוך אבהי, ומברר האם קיבלתי רשות מהרופאים לצאת מבית הרפואה”…

*

אפשר לכתוב ולכתוב, להיזכר בעוד רגעים איתו, בעוד סיפורים ששמענו ממנו, וכבר פרסמתי אותם בבמות שונות.

אפשר לכתוב על אותו יום בשנת תשמ”ח שהרבי חזר איתו מהמקווה ו”נתן לו על הראש” על כך שהוא לא החזיר לו דו”ח על מה שהוא ביקש ממנו לבצע, למרות שהדבר כלל לא היה באפשרותו של בנימין.

אפשר לכתוב על הקשר שלו עם הכולל-אברכים, כיצד הוא הכניס את עצמו למקום הזה ברגע קריטי, שלולא הוא, הרבי היה סוגר את המוסד ששמו כולל, והוא היה הופך להיות היסטוריה.

אפשר לכתוב עוד ועוד, אבל היריעה קצרה.

אסיים במשפט קצר ומאוד משמעותי שהוא היה אומר למי שהוא כיבד בפתיחת הארון במנין אצל הרבי. כשהוא היה מכבד מישהו, הוא היה כמו “בוחר” את מי לשלוח לכיבוד זה.

וכשהלה היה לוחש לו: “וכי איך אתה רוצה שאתקדם, ואעמוד ככה בולט מול העיניים של הרבי”?

בנימין היה עונה בקצרה: “וכי את מי אתה רוצה שאשלח – את מי שלא פוחד מהרבי?”…

להיזכר איך הוא היה עומד משמאל לרבי, קצת מאחורה, במהלך ההתוועדות, דרך ומוכן. איך הוא עמד ב”ריבוע” במזרח 770 בעת תפילות. דומה שהמיקום בו הוא עמד, ביטא את אישיותו; הוא “נמצא”, אבל הוא “לא כאן”, אינו מתבלט. הוא למטה, הוא מאחורה, בצד. אין כאן מציאות שלו.

“ככל שהוא יותר קמי’, כך הוא יותר כלא”.

לא תם ולא נשלם.

(קטעים מתוך חוברת הזיכרונות של הרב אלי וולף בהשמטת חלקים אישיים-משפחתיים, מכאן גם סגנונה השונה, סגנון פנימי-משפחתי)