דאגו לכך שמן ההתוועדות הזאת תצאו עם החלטה טובה מצד הנשמה. תכלית כל התוועדות היא, מעשה בפועל. וברצוני להזכירכן כבר עתה להאזין היטב למסר העיקרי שבודאי תרצו לקחת עמכן הביתה.
י”ב תמוז הוא יום הולדתו של הרבי הקודם, הריי”צ, האדמו”ר השישי בשושלת אדמו”רי ליובאוויטש. זה גם היום בו הוא שוחרר פתאום, בדרך נס, על ידי הקומוניסטים [ב-ה’תרפ”ז (1927)] אחר שהללו כבר חרצו את דינו למוות, רחמנא ליצלן. יותר מאוחר הומר גזר הדין לכמה שנות גלות בקסטרמה – מקום בהחלט לא נעים מכל הבחינות.
המאורעות העוברים על צדיק, וביחוד על מנהיג עולמי בשיעור-קומה של הרבי הריי”צ, אינם עניין אישי. נשיא הדור אין לו חיים פרטיים בדומה לחיי המשפחה הפרטיים שלנו. כי מכיוון שנשיא הדור קשור כל כולו לגמרי, עם כל עם ישראל, כל מאורע בחייו נעשה מאורע הקשור לעם ישראל כולו.
לשיחרורו של הרבי הריי”צ מן המאסר היו השפעות מרחיקות לכת. אין בעולם שום מקום שמצויים בו יהודים, אשר לא הושפע מנוכחותם של השליחים שהרבי הריי”צ החל לשלוח לרחבי העולם זמן קצר לאחר בואו לאמריקה [ב-ה’ת”ש (1940)]. חישבו על כל האנשים שנעשו בעלי-תשובה כתוצאה מהעבודה שהחל בה הרבי הריי”צ, והמשיך אותה הרבי נשיא דורנו ואף הרחיבה לממדים חסרי- תקדים. אילו היה הרבי הריי”צ נשאר ברוסיה, ספק אם כל העבודה הזאת היתה נעשית. הגלייתו מרוסיה, שנראתה כה טראגית בשעת מעשה, הפכה בעצם למקור ברכה לא ישוער. זו המשמעות האמיתית של הפיכת החושך לאור, והמר למתוק.
רבותינו לימדונו ששום דבר בעולם איננו קורה באופן מקרי. לכל דבר יש תכלית ויש משמעות. כאשר נתבשרו על גאולתו של הרבי הקודם ממאסר, בי”ב תמוז, חסידי חב”ד ואוהדיה (לא כולם רוצים להקרא חסידי חב”ד, בגלל סיבה זו או אחרת, אך אנשים לאין ספור רואים עצמם כאוהדי חב”ד) ראו ביום זה, יום חג. כאשר משיח יבוא, נסתכל אחורה על הגלות והיא תיראה לנו כמו חלום רחוק. כל הכאב וחושך הגלות ייהפכו פתאום לשמחה ואור. גאולתו של נשיא הדור דוקא בחודש שבחלקו אנו מתאבלים על החורבן – ב”שלושת השבועות”, ממחישה זאת. מאורע זה, הוא מעין סנונית ראשונה המבשרת לנו שהגאולה כבר בדרך, ובקרוב ייעלמו כל הזמנים העצובים והרעים ואנו נראה רק את השמחה.
הגלות נתפסת בדרך כלל כעונש וכביטוי לחרון אף ה’ ומדת הגבורה שלו. מפני חטאינו גלינו מארצנו וכשנגמור לשלם ביסורים על חטאינו, אזי תבוא הגאולה. מנקודת ראות זו, אין לה לגלות מעלה מצד עצמה.
אולם החסידות, באופן די מפתיע, רואה בגלות ביטוי לאהבת ה’ את עמו ישראל. אסביר זאת על ידי משל המובא בחסידות: מלך האוהב את ילדו הקטן, יתאמץ לרחוץ בעצמו את הלכלוך שדבק בבנו ולא ישאיר את העבודה הבלתי נעימה למשרת. בדומה לזה, אם האוהבת את בנה איננה יכולה לשאת את מראהו המלוכלך, והיא תעשה מיד משהו בנידון.
בימים אלה, מנסה אני להרגיל את אחד מילדי להשתמש בשירותים. יש כמובן “תאונות” לפעמים, ואז את חייבת לנקות אותו. הדבר לוקח זמן. לפעמים מספיקה רחיצה במים, אך אם זה בחורף ודוד החשמל אינו דולק, המים קרים כקרח. לפעמים עליך גם לשפשף בחזקה את ילדך כדי להוריד את הלכלוך. כל זה לוקח זמן וסבלנות, ביחוד שהילד נאבק בשעת מעשה כי הדבר גורם לו אי-נוחות רבה, והוא אינו רוצה שתעשי זאת. אך זו הדרך היחידה לנקותו, והמטרה מצדיקה את האמצעים. את יודעת שאת חפצה בנקיונו של הילד כי את אוהבת אותו ודואגת לו, אך הוא מצידו חושב שאת רעה ואכזרית. כך גם בנושא שלנו. רק בגלל אהבת ה’ אלינו הוא מתפנה בעצמו לרחוץ מעלינו את כל הזוהמה, ואיננו מוסר את העבודה למשרת. לפי זה, הגלות אינה אלא ביטוי לאהבת ה’ לילדיו, ולרצונו להתעסק בהם בעצמו, ואין לראות בה ביטוי למידת הגבורה ולקפידה. משום כך פירש הבעש”ט את הפסוק בתהילים, “כן בקודש חזיתיך”, כתפילה: “הלוואי חזיתיך בקודש (אחרי בוא הגאולה) כפי שחשנו את קרבתך אלינו בגלות!”
במשל נוסף מדמה התורה את הגאולה ללידה. קשיי הגלות הם כמו חבלי לידה והם נקראים חבלי משיח. כאשר האשה נמצאת על סף הלידה, ממש לפני שהתינוק נולד, היא עוברת רגעים של כאבים חזקים ביותר. אולם היולדת יודעת שכדי לזכות בשמחה העצומה של הולדת תינוק, היא חייבת לעבור קודם רגעים קשים אלה. כאשר אנו יודעות זאת, אנו יכולות לקבל את הכאב והיסורים בברכה. כך הוא גם לגבי הגלות: נראה כי אנו חייבים לעבור כאב ויסורים אלה כדי לזכות בשמחת הגאולה הקרובה. שליחות חייו של הרבי הריי”צ היתה להחדיר יהדות בעם ישראל. לכולנו יש ידידים ומכרים רבים אשר למרבה הצער, הם שומרים על יהדות מינימלית, עד כי בקושי ניתן לומר עליהם שהם דתיים. רבים מהם מקיימים מצוות, אך באופן כזה, שאתה רואה שהדבר איננו חלק חשוב בחייהם. הם עושים זאת רק כדי לצאת ידי חובה ואז להתפנות לדברים החשובים באמת. למרבה הצער, זו המנטליות של הגלות.
לעומתם יש יהודים שהיהדות היא הדבר העיקרי בחייהם. כל דקה של פעילות יהודית, כל הזדמנות חדשה לפעול למען היהדות גורמת להם שמחה. זה הדבר שהחסידות מנסה להחדיר בכל יהודי – שיהודי צריך לעבוד את ה’ בשמחה, ולא עם ההרגשה של “אוף, הלואי שלא הייתי צריך למלא כל-כך הרבה חובות”. זאת מנטליות של גאולה – לחיות חיים מלאי שמחה של תורה ומצוות למרות שיש עדיין קשיים ומכשולים.
כל מי שעוקב אחר ההתוועדויות של הרבי או לומד את שיחותיו, יודע שכמעט אין הזדמנות שבה הרבי אינו מזכיר את משיח. ואף אם אינו מזכיר זאת באופן ישיר, הרבי חדור כולו בנושא משיח, והוא הצליח להחדיר את הנושא גם בתודעת חסידיו וגם כמעט אצל כל יהודי אחר. אין די לחסיד חב”ד להאמין במשיח ובבניין בית שלישי. אנו, החסידים, רוצים לראות זאת במו עינינו. זה אולי אחד ההסברים לכך שהרבי הכריז על שנת תשמ”ח [1988] כשנת הבניין. כפי שאני מבינה זאת, הרבי שב ומזכיר לנו בדרך עדינה ביותר, שאפילו דבר שהוא כל כך בתחום החולין והחומר כמו הוספת חדר לבית שלך, או אפילו סיוד הקירות, יש לראותו כצעד בבניין בית-המקדש השלישי. הדבר ממחיש מאד את מושג הגאולה.
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה בא אל הקב”ה בטענות, כביכול. אתן בוודאי יודעות איך זה – כאשר את חוששת ליציבות חיי נישואיך, את מתיחסת בנימוס רב כלפי בעלך. אך כאשר את חשה בטוחה, את יכולה להתווכח – אני בטוחה שכל אחת יודעת למה אני מתכוונת. רבי לוי יצחק היה מובטח מאד ביחסיו עם ה’, לכן יכול היה לבוא אליו ב”טענות” מדי פעם. הוא אמר, “רבש”ע, הבטחת להיות רב-חסד לאלמנות וליתומים. אם כן, איך זה שיש כל כך הרבה אלמנות סובלות? איך זה שיש כל כך הרבה יתומים? הראה לנו במוחש כי הנך רב-חסד. אנו צריכים לראות זאת בעינינו ולא רק להאמין”.
בזכות י”ב בתמוז, חג גאולתו של הרבי הריי”צ, וגאולתה של היהדות יחד עמו, שנזכה לראות את הגאולה בעינינו ולא רק להאמין בה. אחת הדרכים להאצת התהליך, היא אהבת ישראל, שבה הצטיין הרבי הריי”צ. בשיחותיו מדגיש הרבי לעתים קרובות שכאשר יהודי אחד חושב מחשבה טובה על יהודי אחר הזקוק לעזרה – וכולנו מכירים אנשים הזקוקים לעזרה, אם זו עזרה פיזית או רוחנית – הרי שעצם המחשבה אודות יהודים אלה כבר מועילה להם בפועל. הדבר נכון במיוחד גם לגבי צדיק שנפטר, אשר לעולם לא יעזוב את צאן מרעיתו, אלא ימשיך לחשוב אודותם ולבקש על גאולתם גם בהיותו בעולם האמת.
