במשך שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז וט’ באב, אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש. אף כי החורבן והגלות שבעקבותיו נראים אולי כעונש, כמשהו שמצד עצמו הוא שלילי, באה החסידות ומלמדת אותנו שיש פוטנציאל של טוב אפילו בזה.
הרבי מביא משל שניתן על ידי חסיד ידוע של האדמו”ר האמצעי והאדמו”ר ה”צמח צדק” (השני והשלישי בשושלת חב”ד) לביאור העניין: מורה, באמצע מתן השיעור מקבל הארה פתאומית. מבט חדש על הרעיון שהוא מדבר עליו, נגלה לו. אך כדי שהוא עצמו יוכל לקלוט ולהבין את הרעיון היטב, עד שיוכל להעבירו אל תלמידיו, הוא עוצר לרגע, מהורהר. לתלמידים נראה כאילו הוא מתנתק מהם. הוא איננו מגלה להם עוד מתורתו. כמובן, התכלית הסופית היא ללמד את תלמידיו משהו עמוק הרבה יותר, אולם ברגע זה הוא אכן חדל לתקשר עמם. אותו דבר נכון לגבי החורבן. התכלית העליונה היא שבית-המקדש השלישי יוכל להיבנות. הסתר הפנים הוא רק זמני, והוא בסופו של דבר, לטובתנו.
בן המלך
ישנם גם משלים אחרים המתיחסים לחורבן ולגלות, לדוגמה, משל בן המלך. במשלים רבים, נמשל ה’ למלך ועם ישראל לבן המלך. במשל שלפנינו מופיע עם ישראל לא רק כבן מלך אלא כבנו יחידו של המלך. למלך היה בן יחיד, והוא ידע שבנו זה יהיה יורש העצר. ומכיוון שכך, היה חשוב לו שהמלך שלעתיד ילמד את כל המיומנויות וכל המידות הנדרשות ממושל, ושיתכונן באמת לתפקידו כמלך הבא. כמובן, המלך שכר את טובי המורים ואיפשר לבנו לרכוש את כל הידע הדרוש. עם זאת, בשלב מסוים הבין המלך שכל עוד הנסיך מתגורר בארמון, מוגן מפני העולם שבחוץ, יש פגם מסוים בתכניתו. כי כאשר אדם חי בחיק המותרות ויש לו כל מה שלבו חפץ, הוא איננו נדרש לגלות מתוכו תכונות חבויות, שאיננו זקוק להן. בארמון, כל שעליך לעשות הוא רק להכות באצבע צרדה, וכל מבוקשך יינתן מיד. אינך יכול לדעת באמת כיצד ינהג אדם מסוים במצב קשה, אם הוא מעולם לא היה במצב קשה. ובכן, המלך הבין שבכדי שיום אחד בנו יהיה מלך טוב יותר, עליו לשלח אותו מן הארמון, כי אין זה לטובתו, להכיר רק אורח חיים של נסיך. לכן שלח המלך את בנו למקום רחוק מאד מן הארמון, שתנאי החיים בו, היו מאד קשים. לפני שיצא הנסיך לדרכו, בקשו המלך שבבוא היום, ימצא את דרכו חזרה אל הארמון. כאשר הושאר הנסיך לבדו באותו מקום מרוחק, נראו החיים, בהתחלה, קשים מאד בעיניו. כמובן, מעולם לא חש את הסבל הכרוך בתנאים מסוג זה. פתאום הוא היה צריך לדאוג לעצמו. האוכל שהשיג לא היה זה שהורגל אליו, והוא התגורר בין אנשים שזלזלו במעמד המלוכה. מכל בחינה, רגשית ופיזית, היה לו מאד מאד קשה. המלך ידע כי בנו סובל מאד, אף על פי כן, הוא חש בבטחון כי זו היא הדרך הטובה ביותר להביא לכך שבנו יפתח את אותם צדדים באישיותו אשר לא יכלו להתפתח בארמון. ואז כאשר ישוב הבן לארמון, יידע המלך כי עתה הוא מוכן לתפקידו הרם.
מוסר ההשכל מן הסיפור הוא שהנשמה, לפני ירידתה לעולם הזה, היא כמו הנסיך בארמון. היא לומדת את כל התורה. היא נמצאת תחת כסא הכבוד ונהנית מזיו השכינה. זהו מצב נפלא, אלא שהוא נוח מדי. במצב כזה אינך יכול להעמיד את עצמך במבחן. משום כך החליט הקב”ה לשלוח את הנשמה לכאן לעולם הזה, להתלבש בגוף. ואז לפתע פתאום מתנסה הנשמה בכל מיני דברים מאד בלתי נעימים ומאד דוחים. אולם הקב”ה יודע כי בעת שהנשמה חיה בתוך גוף ומתמודדת עם הסבל והצרות של החיים, יש לה הזדמנויות נרחבות לגלות את מסירותה לה’. כי כל עוד המסירות למלך אינה נבחנת על ידי מצב המסיח את דעתך מן המלך לדברים אחרים, אינך יודע עד כמה הנך מסור באמת. רק אם אתה נמצא במקום שיש בו דברים רבים אחרים שניתן להתמסר אליהם, ובכל זאת אתה שומר על מסירותך למלך, אזי מסירות זו היא הרבה יותר אמיתית, מיוחדת ונעלה. לכן, כאשר ה’ רואה שהנשמה, למרות כל הקשיים והיסח-הדעת של הגלות, עדיין משתוקקת לדבוק בו ועדיין בוחרת ביהדות על פני כל האידיאולוגיות האחרות הקיימות בעולם, והיא אומרת, “אני רוצה להיות יהודיה. אינני רוצה להיות שום-דבר אחר”, בזאת נבחנת ומוכחת מסירותה. הדבר גורם עונג רב למעלה, ויחד עם זאת, יוצאת הנשמה מחוזקת עוד יותר. זו עוד דוגמה שגלות (כמו זו של הנשמה כאן בעולם הזה), הנראית כמשהו קשה ושלילי, היא לאמיתו של דבר לתועלת הנשמה.
הדבר הוא כך בנוגע לפרט, והוא נכון גם לגבי העם כולו: כאשר ה’ החריב את ביהמ”ק ושילח אותנו לגלות, נראה היה למראית עין שהדבר הוא רע בתכלית. ובכל זאת, במציאות, דוקא בגלות, כשעם ישראל היה רחוק מארצו, התפתחה כמעט כל התורה שבעל-פה. מתי התפתחו המשנה, הגמרא, השולחן-ערוך והחסידות? אחרי חורבן בית שני.
שמן זית כתית למאור
אך לשם מה היה החורבן נחוץ? הרבי מצביע על כך שבגלל הגלות היה הכרח להסביר את התורה ביתר פירוט. המשנה והגמרא נכתבו בגלל קשיי הגלות שגרמו לאנשים להתחיל לשכוח את התורה. ומדוע נערך השולחן-ערוך בספר? כי הדורות נחלשו כתוצאה מן הסבל ומטרדות הגלות. הנה אנו רואים שיש למצב הגלות השפעה חיובית על עם ישראל בכללותו. באמריקה, שבה קל ללמוד תורה, האם רואים בה אנשים שמקימים “חדרים” במחתרת? אדרבה, יש מהם רבים שהיו שמחים אפילו לעזוב את התורה, חלילה.
הרבי מדמה מצב זה לזית. כידוע, שמן הזית שימש להדלקת המנורה בבית המקדש, וכן גם לקרבנות וכו’. הדרך היחידה להוציא את השמן היא על ידי סחיטת הזית. כותשים את הזית חזק ואז מקבלים טיפת שמן. זה מה שעשתה הגלות לעם ישראל. הלחץ ומכות הגלות גרמו להם להוציא את שמנם, את החלק הטוב ביותר שבהם. ה’ נתן לבני ישראל הזדמנויות להוכיח את נאמנותם, את מסירותם. לא היה ביכולתם להוכיח זאת, אילו הכל היה כל כך קל מלכתחילה. אם אדם נולד בבית דתי וכל דבר נעשה כה בקלות, מוגש לו על מגש, כיצד יוכיח את אהבתו לה’? אולם אם הוא קבל חינוך בלתי נכון, ויש לו חברים בלתי מתאימים, ובכל זאת הוא יוצא לחפש את הדרך הנכונה, ובוחר בה מתוך קשיים עצומים – אזי נחשבים מעשיו בעיני ה’ להרבה יותר גדולים והרבה יותר יקרים.
הרבי מביא נקודה נוספת: דברנו על גלות הפרט, ואח”כ התיחסנו לגלות עם ישראל ככלל ולהשפעה החיובית שהיתה לגלות על התפשטות חכמת התורה ועל האפשרות להוכיח את נאמנות עם ישראל לה’. הנקודה הנוספת היא, שאפילו בתוך הגלות של כלל עם ישראל, ישנם יהודים שה’ הניח אותם ב”גלות בתוך גלות”. במלים אחרות, אפילו בגלות יש דרגות. את יכולה לומר, שלמרות היותנו בגלות, ירושלים היא בכל זאת מקום לא כל-כך גרוע להיות בו. יש לך כאן את הכותל המערבי, יש לך מיגוון של שיעורים, ומספר עצום של בתי-כנסת. את יכולה להשיג כל מזון כשר שתרצי וכן הלאה. לא כל כך קשה להיות יהודיה בירושלים.
אולם ישנם מקומות אחרים בעולם שבהם קשה הרבה יותר להיות יהודי, ובכל זאת גם בהם יש יהודים. בירושלים, אנו בגלות קלה יותר, ואילו אחרים, הנמצאים במקומות מרוחקים ונידחים, בגלות קשה יותר. יש כאלה שהם בערי השדה ואין להם אפילו בית-כנסת או שוחט או כל דבר אחר שיהודי צריך. מדוע זה כך? כי ה’ רצה להניח יהודים אלה ב”גלות בתוך גלות”. כפי שאמרנו, גם בירושלים אנו עדיין בגלות, למרות שיש לנו את הכותל. גלות היא מצב רוחני שבו השכינה מסתתרת. אך גם במצב הכללי של גלות בו נמצא העם כולו, יש מצבים שהרבי מכנה אותם “גלות בתוך גלות”. לדוגמה, אם את מוצאת את עצמך במקום שבו לועגים לך על התנהגותך כיהודיה, הרי את ב”גלות בתוך גלות”, כי הנה את מנסה לעשות את הדבר הנכון כיהודיה, והאנשים סביבך חושבים שהשתגעת והם מנסים להקשות עליך מכל צד. באופן דומה, אם אין לך משפיעה בטווח הקרוב, גם אז התחושה היא של “גלות בתוך גלות”.
אותם יהודים המוצאים את עצמם במצבים של “גלות בתוך גלות” לא נקלעו לתוך זה בגלל עונש שהגיע להם, אלא בגלל שה’ נותן לכל יהודי הזדמנות בשלב מסוים בחייו, לצאת מתוך הגלות הרוחנית ובכך להשפיע בפועל על הסביבה שבאותה הגלות.
אילו היהודים הדתיים כולם, היו מתגוררים בירושלים, לומדים תורה, מקיימים מצוות ומתפללים, זה היה נפלא, ומבחינה מסוימת, אוטופיה. אך מה על אותם יהודים שאינם דתיים הגרים באוסטרליה, או אנגליה או דרום אפריקה? מה היה עליהם, אילו כל המשפיעים הרוחניים היו מתרכזים בירושלים? מי היה מחזיר את היהודי מאוסטרליה אל היהדות? מי היה עוזר ליהודי רוסיה? מי היה מלמד את היהודים הגרים באורגון? בגלל סיבה זו, הכרחי שיהודים יגורו בחלקים אחרים של העולם, במטרה להוציא את היהודים הנמצאים באותן גלויות, מתוך גלותם הרוחנית, כי ברגע שיהודי פוקח את עיניו לראות מהו כל עניינה של היהדות, הוא כבר ניצב על דרך היציאה מן ה”גלות שבתוך הגלות”.
יש ביאור נוסף למושג “גלות בתוך גלות” והוא, שאדם נמצא בתוך גלות כה עמוקה שלא זו בלבד שהוא איננו מודע לכך שהוא בגלות, אלא שהוא עוד חושב שהוא בגאולה! זו גלות מן הסוג הגרוע ביותר. בגלל מצב כזה, צריכים אנשים מסוימים מירושלים לנדוד למרחקים, כדי להוציא אנשים מהמצב של “גלות בתוך גלות”, על ידי שילמדו אותם תורה ומצוות שם, במקומותיהם. מעשה זה נחשב להם מבחינה מסוימת, כמו בנייה מחודשת של בית-המקדש.
שנזכה גם אנו להשתתף בבניין זה, בכל מקום שהקב”ה בוחר לשלוח אותנו אליו!
