הרב משה מרינובסקי, שבועון כפר חב”ד
במפגש שקיים בימים אלה השליח ורב קהילת חב”ד בנהרייה, הרב ברוך וילהלם, עם תלמידי ישיבת חב”ד בנתניה, סיפר להם הרב וילהלם על ‘יחידות’ נדירה אצל הרבי שזכה לה בילדותו. פנינו לרב וילהלם לשמוע על כך מכלי ראשון, ולהלן דבריו.
“בשנת תשל”ד הייתי ילד בן שמונה”, מספר הרב וילהלם, “תלמיד בכיתתו של המלמד החסידי הרב ישעיהו וובר בתלמוד תורה חב”ד שעל ידי ישיבת תורת אמת בירושלים. בחודש כסלו תשל”ד התקיימה בניו יורק שמחת הנישואין של אחי הרב נחמן יוסף.
“כל ימיי אני מכיר טובה ותודה להוריי היקרים, שלמרות גילי הצעיר, לקחו גם אותי בנסיעתם לחצר הרבי לרגל נישואי אחי וכך זכיתי למה שרק ילדים מעטים זכו בימים ההם – לנסוע לרבי.
“אף שהייתי, כאמור, רק ילד בן שמונה, השהות במחיצת הרבי בחודש כסלו ההוא של שנת תשל”ד, זכורה לי היטב כחוויה מרוממת. כמובן, לא הייתה לי בגיל זה היכולת לקלוט את השיחות ואת המאמרים, אבל השהות במחיצת הרבי הייתה בהחלט מרוממת מאוד. במיוחד זכור לי ונחרת בנפשי מעמד הדלקת נרות חנוכה בהשתתפות הרבי ושירת ‘הנרות הללו’.
“השיא של הביקור היה, כמובן, היחידות. נכנסתי עם הוריי ועם אחותי ובמהלך היחידות הרבי התייחס אליי בפרט ושאל אותי כמה שאלות על הדברים שלמדתי ב’חיידר’ בתקופה ההיא.
“בזכות אחיי הגדולים, הרב יצחק והרב נחמן יוסף, שמיד לאחר היחידות הדגישו לפניי את גודל חשיבות הדבר והעצימו בי את החוויה, הדברים נכתבו בשעתם ונשארו באמתחתי.
“אינני זוכר שמישהו הדריך אותי לערוך הכנות רוחניות לקראת הכניסה ליחידות. אני רק זוכר שכולנו לבשנו בגדי שבת. אבל לאחר היחידות דווקא טרחו אחיי להסביר לי את גודל העניין. ובזכותם, הדקות היקרות הללו חיות לנגד עיניי וכל פרט נצרב בזיכרון”.
השיחה עם הרבי
הרב וילהלם מתאר את היחידות המיוחדת שזכה לה: “הרבי שאל באידיש ואני עניתי באידיש, ולחביבותא דמילתא יובא תחילה התמליל המלא של הדברים כפי שנאמרו ונכתבו בשעתם, ולאחר מכן תרגום ללשון הקודש:
הרבי: וואס לערנסטו?
עניתי: מסכת בבא מציעא.
הרבי: מי המלמד שלך?
עניתי: ר’ ישעיהו וובר.
הרבי: וואס איז דער דין ווען איינער געפינט א זאך וואס האט ניט קיין סימן?
עניתי: ער דארף דאס ניט אויסרופן.
הרבי: פארוואס? דער מענטש האט דאך גערבאט… ארויס גענומען געלט… וכו’, און עס איז געווען זיינע, פארוואס זאל מען דאס ניט אויסרופען?
(גמגמתי… ו) עניתי: וייל דאס האט ניט קיין סימן… (ואבי בא לעזרתי ואמר שבעל הבית התייאש)
הרבי הצביע בידו הקדושה הימנית לעבר הסירטוק שלו ופנה אליי ושאל: וואס וועסטו טאן אויב דו וועסט טרעפן מיין סירטוק, וועסטו דאס אויסרופן?
עניתי: יע, ווייל ידער איינער האט א אנדער מאס.
הרבי: ווי איז דער דין אויב מ’טרעפט ‘מחרוזות של דגים’ אדער ‘עיגולי דבלה’?
עניתי: הרי אלו שלו.
הרבי: פארוואס?
עניתי: וייל אלע מאכן דעם זעלבן קשר, און דאס האט ניט קיין סימן.
הרבי: וועלכע נ”ך לערנסטו?
עניתי: יהושע.
הרבי: פארוואס האט מעו ניט גע’הרג’עט משפחת רחב? צי דען זיינען זיי געווען פון בני ראובן, פון בני שמעון אדער פון בני לוי?
עניתי: וייל רחב האט געראטעוועט די מרגלים פון יהושע (וסיפרתי את כל הסיפור).
תרגום ללשון הקודש:
הרבי: מה אתה לומד?
עניתי: מסכת בבא מציעא.
הרבי: מי המלמד שלך?
עניתי: ר’ ישעיהו וובר.
הרבי: מה הדין אם מישהו מוצא דבר שאין בו סימן?
עניתי: הוא לא צריך להכריז על כך.
הרבי: מדוע? הרי האדם עבד… הוציא כסף… וכו’, וזה היה שלו, למה שלא יכריזו על כך?
(גמגמתי… ו) עניתי: כי אין לזה סימן… (ואבי בא לעזרתי ואמר שבעל הבית התייאש)
הרבי הצביע בידו הקדושה הימנית לעבר הסירטוק שלו ופנה אליי ושאל: מה תעשה אם תמצא את הסירטוק שלי, תכריז על זה?
עניתי: כן, כי לכל אחד יש מידה אחרת.
הרבי: מה הדין אם מוצאים ‘מחרוזות של דגים’ או ‘עיגולי דבלה’?
עניתי: הרי אלו שלו.
הרבי: מדוע?
עניתי: כי כולם עושים אותו קשר, ואין לזה סימן.
הרבי: איזה נ”ך אתה לומד?
עניתי: יהושע.
הרבי: למה לא הרגו את משפחת רחב? האם הם היו מבני ראובן, מבני שמעון או מבני לוי?
עניתי: כי רחב הצילה את המרגלים של יהושע (וסיפרתי את כל הסיפור)”.
#”תספר את היחידות”
ממשיך הרב וילהלם לתאר: “אחר כך הרבי שאל את אחותי כמה שאלות, ולאחר מכן הוציא מאחת ממגרות השולחן כוס קטנה (שהיה בה שבר באחד הצדדים) ובתוכה היו שני מטבעות של דולר כל אחד. על מטבע אחד הייתה צורת איש ועל האחר הייתה צורת אישה.
“הרבי העביר את המטבעות מיד ליד כמה פעמים ולבסוף לקח את המטבע שעליו צורת איש ונתן לי ואמר: ‘וייל איך האב דיר געמוטשעט גיב איך דיר א דולר. און ווען דו קומסט אין ארץ ישראל זאלסטו דערציילן די יחידות צו דיין מלמד און אלע תלמידים’ [– מכיוון ש’ייגעתי’ אותך, הריני נותן לך דולר. וכשתבוא לארץ ישראל, תספר את היחידות למלמד שלך ולכל התלמידים], ואת המטבע האחר נתן לאחותי”.
סגירת מעגל
“כמובן, כשחזרתי לארץ סיפרתי למורה הרב ישעיה וובר ולתלמידי הכיתה את מה שהיה ביחידות, כפי שנצטוויתי במפורש מפי הרבי.
“חלפו מאז עשרות שנים ורק לפני שנים אחדות נודע לי איזו השפעה גדולה וחשובה הייתה להוראה הזו של הרבי. בכינוס מסוים הייתה לי הזדמנות לשבת לשיחה עם מורי הרב וובר ובין הדברים העלינו זיכרונות מלפני שנים רבות, עת הייתי תלמיד בכיתתו. באופן טבעי עלה נושא היחידות האמורה ובשלב מסוים הרב וובר הדהים והפתיע אותי באמרו:
‘מדובר ביחידות שלך בתור ילד קטן, רק בן שמונה, אבל אין לך מושג איזו השפעה הייתה ליחידות הזו עליי ובעצם על כל החיים שלי’.
“והרב וובר המשיך: ‘הייתי אז אברך צעיר מאוד ואמנם אהבתי את עבודת המלמדות והשתדלתי למלא את תפקידי נאמנה, אבל לא הייתי שלם עם עצמי. בימים ההם מפעל השליחות של הרבי הלך והתרחב ברחבי תבל וגם בארץ ישראל וכל הזמן ניקרו בי מחשבות – מי יודע אם להיות ‘תקוע’ עם קבוצת ילדים בחיידר ירושלמי זה אכן הייעוד והמטרה שלי בחיים… אולי אני יכול לפעול יותר במקום אחר ובתחום אחר.
“כדרכו של חסיד, כתבתי על הספקות ועל הלבטים שלי לרבי. ואולם חלף זמן ולא קיבלתי שום מענה למכתבי. לא לכאן ולא לכאן. מכיוון שכך, הספקות המשיכו לייסר אותי. והנה אתה חוזר מהרבי ומספר לנו שבסיום היחידות הרבי הורה לך לספר על תוכן היחידות למלמד ולחברים. לא הייתי צריך יותר מזה. ראיתי בכך מענה ברור מהרבי למכתבי והוראת דרך ברורה ששליחות חיי היא בתחום החינוך.
“‘יתר על כן’, המשיך הרב וובר וגילה לי – ‘מהתבוננות בשאלות של הרבי ובצורת ה”מבחן” שערך לך ביחידות הפקתי שורה של מסרים ולקחים בתחום הדידקטיקה…’
“ואכן, הרב ישעיה וובר נשאר בתחום החינוך וזכה לפעול ולעשות ולהשפיע הרבה מעבר להשפעה שיש למלמד אחד של כיתה אחת. הוא אף פיתח שיטה ייחודית ללימוד הגמרא לתמידים מתקשים והקים את ‘מכון רות’, והשפעתו המוצלחת הולכת ונמשכת.
“אינני יודע אילו לקחים ומסרים בדיוק בתחום הדידקטיקה הפיק הרב וובר מהיחידות שלי, אבל ברצוני להתייחס במיוחד לקטע שבו הרבי כמו נחלץ להגנתו של המאבד אבדה ללא סימן וטען – מדוע לא להשיב לו את האבדה? הרבי שאל את השאלה הזו בטון מיוחד שזכור לי עד היום וכל הסגנון והגישה היו מסוג שלא הכרתי בחיידר.
“כנראה גם בגלל זה די התבלבלתי ולא מצאתי מיד את המענה הנכון. מסתבר שזה בהחלט נתן כיוון (גם לרב וובר) שבו צורת הלמידה תהיה במאמץ להבין את מהות הדברים ולא להסתפק בדקלום מילים.
“אני זוכר גם שאֶל מול המבוכה והבלבול שחשתי בעקבות השאלה הזו, הרבי הביט עליי בחיוך אבהי והמתין בסבלנות מרובה עד שאציג את המענה הנכון. המבט האוהב והמקרב הזה זכור לי היטב ומלווה אותי מאז ולתמיד.
“ובאשר להוראה של הרבי לספר על היחידות גם לילדי הכיתה, ייתכן שהדבר קשור בעובדה ששנה זו, שנת תשל”ד, הייתה ‘שנת הקהל’. בשנים הבאות ההוראה להקהיל קהילות ולעורר יהודים ‘ליראה את ה” ב’שנת הקהל’ נאמרה ביתר פירוט והרחבה, אבל במבט לאחור, התחושה שלי היא שההוראה הזו כוללת גם את פעילות ‘הקהל’.
“בנוגע אליי אישית, אין לי ספק שהשליחות למסור את הדברים שנאמרו ביחידות לתלמידי הכיתה, השליחות הראשונה שקיבלתי מהרבי להעביר את דבריו לאחרים ולעשות זאת ברבים, הייתה פתיחת הצינור ונתינת כוח מהרבי להמשיך בכיוון זה ללמד חסידות בכלל ואת תורת הרבי בפרט לרבים, דבר שברבות השנים הפך לעיסוק מרכזי אצלי, בעזרת ה'”.
הסירטוק האבוד…
ממשיך הרב וילהלם: “תובנה מעניינת נוספת בדברי הרבי ביחידות, שקיבלתי רק בשנים האחרונות, עשרות בשנים לאחר המעמד הבלתי נשכח בתשל”ד, הייתה במהלך התוועדות חסידית בקהילת חב”ד בעיר שליחותי נהרייה. שִחזרתי לפני הנוכחים את כל מהלך היחידות, כולל הדוגמה שהרבי הביא לאבדה שיש בה סימן, בכך ששאל אותי אם אמצא את הסירטוק שלו, אם אצטרך להכריז עליו. והנה העיר אחד המשתתפים:
“אכן, לרבי יש הרבה ‘סירטוקים אבודים’, יהודים יקרים שהתגלגלו אי שם ויש לקרבם, לגרום להם ללבוש סירטוק ולעשות אותם ליהודים של הרבי.
“נהניתי מההערה, שיש מאחוריה רגש חסידי, והסכמתי אתו לחלוטין. כל אחד מאתנו, בין שזכה בעצמו להיות אצל הרבי ביחידות, בהתוועדות או במעמד אחר, ובין שהקשר שלו עם הרבי הוא כפי שכתוב באגרת הקודש הידועה של אדמו”ר הזקן, בדרך של ‘גידולי גידולין’ – חובתו וזכותו להביא את אורו של הרבי נשיא דורנו לעוד ועוד יהודים, גם כאלה שלכאורה, לעת עתה, נראים כ’אבודים’. יש למצוא אותם, ‘להכריז’ עליהם, להשיב את האבדה לבעליה ולקרבם”.
“בסך הכול”, מציין הרב וילהלם, “לנסיעה לרבי כילד בן שמונה שכללה, כאמור, כניסה ל’יחידות’, הייתה השפעה עצומה על התחושות שלי כלפי הרבי, בימים ההם במושגים ובהבנה של ילד, ואחר כך כמבוגר. מאז הנסיעה, הרבי נהיה יקר ואהוב לי מאוד.
“הייתי מרבה לכתוב לרבי מכתבים ומבקש ברכות. הגיעו הדברים לידי כך שבשלב מסוים, בכל יום כשהייתי חוזר הביתה מהלימודים בחיידר, הייתי מביט אל תיבת הדואר לראות אם הרבי ענה על המכתבים שלי.
“ואכן, כעבור כשנה וחצי, בסיוון תשל”ה, זכיתי וקיבלתי מכתב ברכה מהרבי (ראו צילום). את העובדה שבמכתב יש שלוש תוספות בכתב יד קודשו של הרבי פירשתי לעצמי כהתייחסות לכל מה שכתבתי במהלך כל השנה וחצי, דבר שחזר על עצמו גם במכתבים שזכיתי לקבל מהרבי בשנים שלאחר מכן”.
