“קטנתי מכל החסדים ומכל האמת שעשית עם עבדך”
ד”ה של המאמר הראשון שאמר האדמו”ר הזקן אחרי שיצא מהכלא.
קטנתי.
לפני שנתיים התחיל לי שיעור חסידות בדירה. בהתחלה מאוד אהבתי אבל במשך הזמן זה נעשה ממש מעמסה. וככה כל השבוע התלוננתי, כל פעם מחדש. שאין לי זמן ללימודים של התואר, זה פוגע לי בעבודה, אני לא ישנה.
הזמן עבר ואת התואר עזבתי, גם בעבודה לא נשארתי ודווקא השיעור הזה שכל כך התלוננתי עליו, בנה אותי לאט לאט, שבוע אחר שבוע ואיתו ב”ה נשארתי.
השיעור עבר דירה, לשליחים החדשים שהגיעו לירושלים.
בהתחלה שחררתי אנחת רווחה אבל אח”כ התחלתי לקנא בשליחה. פתאום קינן בי רצון עז לארח, לחזור לימים המתוקים של העבר, שכל שבוע זה היה אצלי בדירה. אבל השיעור נשאר במקומו החדש.
וככה החלטתי, שכשאתחתן בעז”ה בקרוב ממש, נקים שנינו, עוד שיעור בסטייל הזה בביתנו החדש.
והפעם אני לא יתלונן, אלא יעריך את המתנה הגדולה הזאת.
הזמן עובר, החיים ממשיכים ואני מקבלת כל כך הרבה מתנות חדשות.
וכל מתנה משמעותית וטובה כל כך, אבל אני עדיין מתלוננת.
מתלוננת שאני צריכה לקום לעבודה, במקום להודות שיש לי עבודה.
מתלוננת שאבא שלי מתקשר יותר מדי, במקום להודות על כך שהוא כל כך אוהב אותי.
מתלוננת על סדר ונקיון, על סדר יום עמוס, מתלוננת שיש יותר מידי שיעורים. שיש יותר מדי חברות.
“קטנתי מכל החסדים ומכל האמת שעשית עם עבדך”
ד”ה של המאמר הראשון.
המילה הראשונה שאומרים כל בוקר, מודה.
החסידות מלמדת אותנו שינוי הסתכלות ודפוס חשיבה.
הגיע הזמן להגיד תודה על מה שקיים, לא לחכות שיסתיים/ילקח ואז לחזור לנוסטלגיות, לא לפספס את המתנה.
חג שמח
ותודה רבה.
