פורים הוא זמן של גילוי הפנמיות, נכנס יין יצא סוד.
אלא, שגדולה היא סגולת יום הפורים להוציא את הסוד הכמוס ביותר בפנמיותו של היהודי – עצם הנשמה, ולגלות את ההתקשרות האמיתית שלו עם עצמותו ית’.
אבל בחיי היום יום והשגרה שלנו, פנימיות זו מכוסה ונעלמת, ומוטלת עלינו עבודה קשה לצחצח את הפנמיות של חיינו, חיי הנשמה המלובשת הגוף החוליני.
העולם שסביבנו מאד מבלבל, חול וקודש משמשים בערבוביה, יש קודש – רצוי ויש חולין – מיותר, יש עניני חולין רצויים שמשמשים את הקודש והם קודש, ויש חלילה עניני קודש שמשמשים את החולין….
רוב עיסוקינו במשך היום הוא בענייני החול, אך מה נמצא אצלינו בפנמיות?
הפסוק אומר בפרשתינו, “לא תעלו עליו” – על מזבח זה [הפנימי] קטרת זרה – שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו:
אבל על המזבח החיצון מעלים קורבנות נדבה – חולין שנעשו קודש.
אמנם בעבודת היום – המעשים החיצוניים, אנו עוסקים גם בחולין לצורך הקודש. אבל הקטורת – ההתקשרות הפנימית היא רק קודש לה’.
מספרים בשם המשפיע ר’ מענדל פוטרפאס ע”ה כי פעם אחת הופתע לטובה מדרשתו של מגיד אחד. היה זה בימי בחרותו כשהיה באחד הסניפים של ישיבת תומכי תמימים, יצא קול בעיירה כי מגיד מפורסם הגיע לעיירה וישא דרשה בבית הכנסת המרכזי. את ר’ מענדל שמעולם לא ראה ולא שמע ‘מגיד’ אמיתי, עניין לחזות במחזה.
כשהגיע ר’ מענדל לבית הכנסת כבר היה המגיד באמצע דרשתו, וכך אמר: הקב”ה אומר לנו בקריאת שמע כי עבודת ה’ צריכה להיות בכל לבבך… ובכל נפשך… ובכל מאודך –שה’מאד’ של האדם יהיה רק לעבודת ה’. ביחס לעניני העולם הזה מותר לאדם לרצות ואפשר שהאדם יהיה צריך אותם והם יהיו חשובים לו אבל לא ‘מאד’. צריך מאד, רוצה מאד, חשוב מאד, כדאי מאד – זה צריך להיות רק בענינים של קדושה. מה העיקר ומה הטפל.
זה נוגע לחיים שלנו, וזה נוגע גם בחינוך ילדינו. אנו עסוקים רב הזמן בענייני העולם וזה מה שהילד רואה.
בעקבות כך, הילד עלול לבנות לעצמו סולם של ‘הישגים’ ו’טרדות’ חומריים, ואילו העולם הרוחני מצטייר לו כמס שאנו משלמים לקב”ה או כסגולה להצלחה בעסקים.
צריך לנצל כל דרך והזדמנות להבהיר לילדינו כי אמנם אנו עוסקים הרבה בעניני העולם ואף להסביר מדוע. אבל הדבר היחיד החשוב באמת והוא הנקודה הפנימית של הכל זהו הקשר שלנו עם הקב”ה. הילד צריך לשמוע על כך אבל בעיקר לראות את הביטוי של זה בהתנהגות הפרטית שלנו.
אם כך נחייה וכך נדבר, כך גם יחיו ילדינו. הילדים בוחנים כל הזמן לאילו דברים אנו מתייחסים ביתר חשיבות ועל פי זה הם יקבעו את סולם הערכים שלהם. אם כשילד בא לספר לנו על הישג לימודי שלו, הליכה למבצעים, וכדומה, אנו מתפנים להקשיב לו במלא העניין ומתייחסים לכך בכל הרצינות הוא יבין שאלו דברים חשובים. אך אם נתייחס לכל אלו רק כלאחר יד ואילו כשנקבל דרישת תשלום מבית הספר נזעק בפה מלא הוא יבין שהכסף או הכבוד חשובים יותר.
הם בוחנים אותנו לא רק כשאנו מדברים איתם. הם רואים מה מעניין אותנו במפגשים משפחתיים וחברתיים ובשולחן השבת, בתגובות שלנו לשמועות או אירועים שונים, ובכל הזדמנות חשוב שהם יראו מה באמת חשוב לנו.
