סתיו תש”א. רבי לוי יצחק נ”ע יושב בדד בעיירת הנידחת ציאילי שבערבות קזחסטן, אין לו לחם לאכול, ובקושי יש לו קורת גג לראשו. גלות מדכאת.
הוא נאסר לפני כשנה וחצי, חודשים ארוכים הוא ישב בבתי הכלא בחקירות נוראיות, ובסופם נחתם דינו לגלות למשך חמש שנים בעיירה השכוחה והמוזנחת הזו, בין אנשים שהפער התרבותי בינו לבינם הינו כרחוק מזרח ממערב, כגבוה שמים על הארץ.
בתוך מצב משפיל וירוד זה, הוא כתב מכתב לרעייתו, הרבנית חנה. וכך היא מאתרת ביומנה (חוברת ט) את מכתבו:
“בסוף חשון קיבלתי מכתב מבעלי. הוא מיהר לשלוח את המכתב מתוך חשש שהמכתב יגיע מאוחר מידי.
“היתה זו בקשה אלי, שאדאג לכך שביום י”ט כסלו תהיה בבית אוירה חגיגית, תוגש סעודה של מזון משובח, והבית ינוקה ויסודר לכבוד הארוע.”
“המכתב ירד לפרטים הקטנים ביותר, שבעלי לא נהג בדרך כלל להתערב בהם בהיותו בבית. הוא גם הורה לי לשכוח את כל הדברים השליליים ולהבטיח שיום זה אכן ייחגג כיום-טוב אמיתי”.
