באדיבות שבועון כפר חב”ד
הקול העמוק שבקע מתוך שפופרת הטלפון, היה מוציא את האדם השלו ביותר משלוותו.
“בתך נחטפה על ידינו והיא נמצאת במקום שמור. באם לא תיתן בידינו מיליון דולר עד מחר בצהריים – לא תזכה לראותה עוד עד עולם”, אמר הקול וניתק מיד את השיחה.
מר כהן החוויר ונפחד עד עמקי נשמתו. קור וחום שימשו בו בערבוביה, השפופרת צנחה מידיו והוא נפל והתעלף. שושנה אשתו מיהרה לעוררו מעלפונו כשהיא אינה מבינה מה אירע.
כשהתעורר סיפר לה בעלה על השיחה המוזרה. שושנה נזעקה בקול לא לה: למה? מה עשתה חדוה’לה הקטנה שלנו – זעקה האם.
לאחר שהתעשתו השניים החלו מטכסים עצה מה לעשות, וכיצד לנהוג במצב שכזה.
מר כהן הינו יהודי אמיד ובעל נכסים רבים, בין עשירי הקהילה נמנה ובבית הכנסת היה מקומו במזרח. כשהקפיצם צלצול הטלפון בשנית, עדיין רעדו ידיהם של ההורים מהתרגשות ופחד. מר כהן נשם נשימה עמוקה והרים את השפופרת בלב פועם. מעברו השני של הקו נשמע אותו הקול העמוק והעצבני: “ראה הוזהרת. אם תודיע למישהו מחבריך או למשטרה על החטיפה, מסכן אתה את חיי בתך. מחר בצהריים השאר בפארק שבפאתי העיר ליד הספסל הירוק את הכסף ובתך תוחזר לידך. אם תשנה דבר מכל שאמרתי לך, לא נוכל להחזיר לך את בתך בחיים!”, אמר בעל הקול המפחיד מעברו השני של הקו.
מר כהן החזיק היטב במשענת הכיסא כדי שלא לצנוח שוב ארצה. מאין יבוא עזרי? מה יעשה?
אשתו היתה אחוזת פחד ועצביה גברו עליה. היא הסתובבה בבית כשהיא ממלמלת: בוודאי חטפוה הערבים, אלו העושים פעולות טרור וחבלה. המרצחים הארורים הללו, כנראה גם כשיקבלו את כספם לא נזכה לראותה עוד עד עולם.
מצב נפשה הלך והידרדר ומר כהן החליט להזמין רופא שירגיעה. בינתיים החל הבעל לחשוב על דרך מוצא, ואט אט התגבשה דרך הפעולה במוחו.
הוא החליט למסור את הכסף לחוטפים מבלי להודיע זאת לאיש. כך, חשב לעצמו, עוד ישנו סיכוי שחדוה’לה תחזור אליו. למחרת בבוקר הוציא מהבנק את הסכום שביקשו החוטפים ונסע לכיוון הפארק: בלב מלא חששות כבדים נכנס לגן הגדול. להפתעתו ראה מכונית משטרה חונה לא הרחק מן המקום. ליבו הלם בו בחזקה והוא החל לחשוש שהחוטפים יחשבו שהוא הודיע למשטרה, וכך יחסלו את בתו.
בתחילה חשב לעזוב מיד את המקום, אך כח על טבעי משכו לכיוון הספסל הירוק. הוא השליך את הכסף מתחת לספסל ונמלט מהמקום.
ובבית שמחה וששון. חדוה’לה חזרה הביתה כשהיא בוכה מהתרגשות, אמה קפצה מהמיטה והחלה רוקדת ומשבחת את בורא העולם. כשנרגעו הכול סיפרה הבת שמישהו לקחה במכונית כשעיניה מכוסות והורידה ברחוב הסמוך. השלווה חזרה אל משפחת כהן.
בשעות הערב נשמעה נקישה על דלת ביתם של משפחת כהן. כשפתחו את הדלת ראו כי בפתח ניצב שוטר שהחל לספר להם ללא שהיות: “ידענו מהחטיפה ומהתנאים שהעמידו החוטפים. עקבנו אחריך לאורך כל הדרך. אך לצערנו עלינו להודיעכם כי החוטפים לא באו לקחת את הכסף” – אמר השוטר ומסר להם את הכסף.
מר כהן לא ידע להשית עצות בנפשו. רק עתה חשב כי נגמרה הפרשייה והשקט יחזור לשרור בביתם, והנה חזר הכסף. “כנראה נודע לחוטפים שהמשטרה עוקבת אחריהם ובוודאי יבואו לתבוע את נקמתם על כך שהודעתי כביכול למשטרה”, חשב מר כהן לעצמו. הפחד שיתק אותו. הוא הרגיש אומלל ומסכן.
בהיות מר כהן אדם מעשי, החליט לנעול את כל הדלתות שבביתו, את החלונות הגיף, הוציא את אקדחו אותו החזיק ברישיון, ירד למרתף ביתו יחד עם משפחתו והמתין בפחד לבאות. אך מאומה לא קרה. לא באותו יום ולא שבוע לאחר מכן, אולם בני הבית פחדו להראות את עצמם ברחוב. עסקיו של מר כהן עצרו מלכת, ומצב בריאותם הלך והידרדר.
בצר לו, נזכר מר כהן בשליחו של הרבי במקום מגוריו, הרב קרמר שמו. “אפנה אליו, הוא ודאי יעזור לי”, אמר לאשתו ובתו ויצא, לראשונה זה שבועות אחדים, מביתו ונסע יחד עם כל המשפחה לביתו של הרב קרמר, כשהוא בלתי מגולח ולבושו מרושל ומראהו עלוב ביותר.
השליח שקיבל את מר כהן נבהל למראהו. “מר כהן ממכובדי הקהילה ומעשירי העם נראה כך?”, שאל השליח בפליאה. במילים קצרות סיפר האיש לשליח את כל הקורות איתם כשהוא רועד כולו בהיזכרו במה שעבר עליהם.
הרב קרמר החליט לפעול מיד. ראשית, נתן למר כהן ולמשפחתו חדר לפנים מחדר בו יוכלו לנום ולהחליף כח: “כאן לא תגיע אליכם הרעה”, הרגיעם הרב קרמר וניגש למשרדו כדי להכין מכתב לרבי. כאשר סיים לכתוב, החליט לנסוע בעצמו לרבי ולמסור את המכתב.
ב-770 מסר הרב קרמר את המכתב לאחד ממזכירי הרבי ופנה לנוח. זמנו היה בידו שכן צריך היה לחכות לתשובה והאפשרות לקבל תשובה מיידית היא דבר שקורה בדרך כלל רק בדברים דחופים במיוחד.
והנה להפתעתו הרבה הודיע לו המזכיר לאחר זמן קצר שהרבי נתן את עצתו וברכתו: “יתן עשירית מכל רווחיו לצדקה ולא על ידי, ויבשר בשורות טובות. אזכיר על הציון”.
ללא שהיות יצא הרב קרמר לדרכו.
כששמע מר כהן את תשובת הרבי, שמח שמחה גדולה ופנה אל השליח ואמר: אמנם הרבי אמר שאתן את הכסף אך לא דרכו, אולם הרבי לא אמר שלא אוכל לחלק דרכך את הכסף. מיד התיישבו השניים וערכו חשבון מדויק של הרווחים ורשימה מפורטת של מוסדות דת וצדקה בארץ ישראל, וכבר באותו היום שלחו את הכסף ליעדו.
נפשו של מר כהן נרגעה ולא היה קץ לשמחתו. הוא שב לביתו כאילו מאום לא קרה. עתה, לאחר שעשה את דברי הרבי, הרגיש שפחדיו עזבוהו ומחשבותיו אודות החוטפים ונקמתם, כבר לא העסיקוהו. דבר זה בלבד היה מספיק, אך הדברים התגלגלו אחרת.
כשבוע לאחר שחזר לאיתנו, נשמע שוב צלצול הטלפון וקצין המשטרה ביקש לשוחח עמו. ליבו של מר כהן האיץ את דפיקותיו וכל המאורעות צפו ועלו בזיכרונו. מר כהן לא נתן לרגשות להשתלט עליו והתחזק בדברי הרבי שיהיו בשורות טובת. הוא פנה לתחנת המשטרה.
ההפתעה שם היתה מושלמת. התברר כי החוטפים לא היו שייכים לשום קבוצת טרור כל שהיא, ולא התכוונו כלל לפגוע במר כהן ובבתו. היתה זו קבוצת נערים שובבה שהחליטה לעשות “כסף קל”, אך התחרטה ברגע האחרון ולא לקחה את הכסף. מר כהן ניתר מכיסאו, לחץ את ידי המפקד בחמימות, ופנה לביתו צוהל כשהוא מודה לבורא העולם ולרבי.
