אל אדמו”ר הזקן נכנס יהודי כפרי ושפך לפניו את ליבו.
“רבי”, סיפר האיש בקול בוכים, “יהודי כפרי אני, וכל פרנסתי על מלון קטן שאני חוכר מאת פריץ אחד. לאחרונה נתמעטו האורחים והצטמצמה ההכנסה. אין בידי לשלם את דמי השכירות והפריץ בעל המלון מאיים לגרשני. מה יהיה, אפוא, על ילדיי ועל רעייתי”? פרץ היהודי בבכי מר כשעיניו זולגות דמעות.
היהודי ממשיך ומספר, שלפריץ יש יועץ אישי יהודי ושמו משה. הפריץ אינו עושה אפילו צעד אחד בלעדיו. בטוח הוא המלונאי, שאם ימליץ אותו משה עליו לפני הפריץ, ודאי יתרצה לו ולא יממש את איומו. הוא מבקש, אפוא, מהרבי, המפורסם בכל הסביבה ואשר השפעתו רבה גם על אלה שאינם מחסידיו, שיכתוב מכתב לאותו יועץ יהודי ויבקש ממנו לדבר עליו טובות באוזני הפריץ.
הרבי שמע את הבקשה ובו במקום ישב וכתב מכתב בקשה לר’ משה, שימליץ טוב בפני הפריץ על פלוני. המכתב נמסר למלונאי שמצב רוחו התהפך והיה עתה המאושר באדם. מרוב התרגשות לא שת ליבו לראות מה כתוב במכתב ולמי הוא מיועד.
לא חלף יום אחד והאיש שב לביתו של הרבי בפנים חמוצות וביקש להתקבל אצלו בשנית. “הן רק אתמול היית אצל אבי”, אמר לו בפליאה בנו של הצדיק, “ומדוע תרצה להיכנס שוב”?
סיפר היהודי: טרם צאתו את העיר אתמול פתח את המכתב, והנה: שוד ושבר! המכתב לא נכתב עבור האיש משה, יועצו של הפריץ, אלא עבור יהודי אחר, שגם שמו משה, אותו הוא אינו מכיר כלל. מבקש הוא להעמיד את הצדיק על טעותו ולבקשו שיתקן את מכתבו ויפנה אותו אל האיש הנכון.
“אין דרכו של אבי לטעות”, השיב בנו של הרבי בהחלטיות. אני מייעץ לך שלא תאבד זמן. סע מיד ומסור את המכתב לתעודתו, ובטוח אני שתצליח בדרכך”.
היהודי הכפרי, למרות שלא הבין עדיין מה לו ולאותו משה בלתי מוכר, שמע לדברי בן הרבי ומיהר לנסוע אליו.
ר’ משה, שקרא את המכתב מהצדיק, נתמלא תמיהה. מעולם לא ראה את הפריץ עליו מדובר ואת היהודי הנתון בצרה איננו מכיר גם כן. הן הוא עצמו, בעל בית מלון ואף הוא לאחר שקרא את המכתב ולא ידע כיצד יוכל למלא את השליחות הכתובה בו, ביקש מנושא המכתב להתארח במלונו באותו לילה ונראה מה יולד יום.
בשעת לילה מאוחרת נשמעו נקישות על שער בית המלון. בעל בית המלון, ר’ משה, קם ממיטתו ופנה לבדוק מי הוא הבא בשעה זו. גם המלונאי המסכן התעורר משנתו והסתכל החוצה מבעד לחלון. לתדהמתו זיהה באורח הבא את הפריץ שלו, בעל המלון שלו, האיש שלחסדיו הוא נתון כעת. בטרם יצא ר’ משה לפתוח את השער, מיהר אליו אורחו וגילה את אוזנו מיהו הבא.
צירוף המקרים ריגש את ר’ משה. לפתע החל להבין את מטרת מכתבו של הרבי אליו. הוא ציווה על היהודי שלעת עתה לא ייצא מחדרו והוא ינסה בינתיים לעזור לו.
הפריץ נכנס למלון ובעליו הגיש לו מכל טוב. ערך לפניו שולחן עמוס מטעמים וגם בקבוקי ‘משקה’ לא חסך. אחר נפנה אל סוסיו האבירים והניח לפניהם מספוא טוב. הוא הסיק את האח בחדר צדדי והציע לפריץ מיטה נוחה לשינה.
עם בוקר ביקש הפריץ לעזוב את המקום ושאל לתשלום המגיע. “אין לי חשבון עם כבודו”, משיב לו ר’ משה, “ולא אקח ממנו ולו גם פרוטה אחת”.
“מה זה תדבר”, תמה הפריץ. “והלא הגשת לי ארוחה, טרחת עבורי והוצאת הוצאות מרובות”.
“אודה על האמת” שח לו ר’ משה “לא אכחד ממך דבר. אח יש לי, וכמוני מתפרנס הוא מבית מלון שהשכיר לו אדוני הפריץ רב החסד. עכשיו, כשהזדמן לי שיתארח כבודו אצלי, לא אבקש ממנו דבר, כי אם שיקרב את אחי וייטיב לו כל הימים”.
“ומה שם אחיך”, שאל הפריץ. כששמע את שמו נזכר מיד. “והרי זהו היהודי שביקשתי להוציא את המלון מרשותו ולהעבירו לידי גיסו של מושקה שלי”.
“אמת ונכון”, ענה ר’ משה. “ודע, אדוני כי אין באחי האשם. הלוא מדי שנה בשנה הוא פורע את חובו ומדייק בתשלומיו. השנה היתה פרנסתו כה גרועה, עד שלא מצא כדי תשלום. איש כשר וישר הוא אחי, ובוודאי ישיב את חובותיו כשיוטב מצבו”.
“זה זמן רב שלא ראיתי את אחיך”, אמר הפריץ. “היכן הוא לאחרונה”.
“הנה הוא נמצא אצלי”, אמר ר’ משה בהתרגשות. ומיד מיהר בעל המלון לצרף אליהם את היהודי הכפרי.
“רואה אני”, פנה הפריץ אל החוכר שלו, “כי אחיך בעל לב טוב הוא. ודאי גם טבעך אינו שונה משלו. בזכות אחיך אשנה את דעתי”.
בו במקום כתב חוזה שכירות לחמש שנים, בו הוא גם מבטיח לספק לחוכר יינות ומספוא לתקופה הקרובה עד כי ירווח מצבו.
תוך כדי כך סיפר, כמשיח לפי תומו, שהוא עצמו כלל לא עלה על דעתו לגרש את שוכר המלון. יועצו משה (זה שהמלונאי רצה שהרבי יכתוב לו מכתב…) הוא שהסיתו לכך, כי היה בדעתו להשיג מלון זה עבור אחד מקרוביו…
