ה’לולב’ – מודל להערצה?
חז”ל דירגו את הסוגים השונים בעם ישראל, לפי ‘ארבעת המינים’, דירוג זה המסמל את ה’פער’ בין סוגי היהודים, מעורר תמיהה רבתי, שהרי לפי סולם המעלות הלזה, מן הראוי היה לברך על ה’אתרוג’ כליל-המעלות?
ה’לולב’, לא רק שאיננו הראשון במעלה, אלא הוא בעצם המין הגרוע ביותר, שהרי ‘ערבה’ אף שאין בה מעשים טובים, זה בגלל שאין בה ‘תורה’ שתלמדנו המותר והאסור,
אבל ה’לולב’ הרי ‘יש בו תורה’ ולמרות זאת ‘אין בו מעשים טובים’, על שכמותו נאמר: “ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי” [אם הנך לומד שלא על מנת לעשות]…
מדוע אם כן, כאשר נוטלים את ארבעת המינים, אנו מזכירין בברכה: אקב”ו על נטילת לולב? כאילו הוא החשוב ביותר מכל המינים?!
אמנם אדה”ז בשולחן ערוך שלו מנמק מה שמברכין על הלולב דווקא מפני שהוא גבוה מכולן, כמבואר בגמרא:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לז/ב
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא מאי טעם לא מברכינן אלא על נטילת לולב? הואיל וגבוה מכולן. ולגבהיה לאתרוג ולבריך? אמר ליה: הואיל ובמינו גבוה מכולן.
ברם, נימוק טכני זה איננו מספק ברובד הדרוש, שהרי עצם זה שהקב”ה ברא את הלולב גבוה מכולן בגשמיות, משתשלשל בוודאי מ’גבהותו הרוחנית’, מהי א”כ מעלתו ה’גבוהה’ של מי שעל אף ש’יש בו תורה’ עכ”ז ‘אין בו מעשים טובים’?
אין זאת אלא שכנראה, על פי פנימיות התורה, ישנה ‘מעלה-עליונה’ דווקא ב’לולב’ יותר מכל שאר המינים ועלינו לברר מהי?
עדיפות ה’תורה’ על ה’מצוות’
להבנת העניין יש להקדים מהי מעלת ה’תורה’ [ייחודו של הלולב] על גבי ה’מעשים טובים’ [ייחודו של ההדס] כמאמר המשנה: “ותלמוד תורה כנגד כולם” ועפ”י המבואר בתניא מעלתה כפולה:
ראשית, גם לו היה האור האלוקי שבמצוות זהה ממש לאור האלוקי שבתורה, הרי יש מעלה בלימוד התורה, מפני שהיא ‘חודרת לאישיות’, היא מתאחדת עם תודעת האדם, כמזון ההופך להיות ‘דם ובשר כבשרו’ של האוכלו,
בניגוד ל’מצוות’ שהן רק כ’לבוש’ לנפש, אך הלבוש איננו מייצג בהכרח את ה’אישיות’ עצמה, יכול אדם להתנהג כ’דתי’, אך בתודעתו ובהרגשתו הוא ‘חילוני’ לגמרי…
כמבאר בספר התניא פרק ה
… הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב”ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה.
וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי’ על מצות התלויות בדבור ואפי’ על מצות תלמוד תורה שבדבור כי ע”י כל המצות שבדבור ומעשה הקב”ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה’ מראשה ועד רגלה.
…ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה וז”ש ותורתך בתוך מעי…
משל למה הדבר דומה? אותו ה’שמן’ המשמש למאכל משמש גם לסיכה, ברם אינה דומה פעולת השמן כשהוא נאכל, אזי נעשו ממנו ‘תאי-שומן’, שהופכים להיות חלק מהאדם האוכלו ופועלים בו ‘שינוי-אמיתי’ ויציב, שקשה להיפטר ממנו…
לא כן, הסך בשמן, זה גורם רק להברקת עורו, אבל איננו מחולל בו ‘שינוי-אמיתי’, אף שהשמן הוא אותו שמן ממש.
שנית, מלבד המעלה מצד האדם הלומד, שהתורה מתאחדת עמו ואילו המצוות הן רק ‘פעולות’ שלו ואינם ‘הוא’ – ישנה גם עדיפות מצד דרגת האלוקות המתבטאת ב’תורה’, שאיננה זהה לדרגת האלוקות המתבטאת ב’מצוה’, כמבואר בחסידות:
ספר התניא – חלק ראשון – פרק כג
ועם כל הנ”ל יובן ויבואר היטב בתוספ’ ביאור מה שאמרו בזהר דאוריית’ וקב”ה כולא חד ובתיקוני’ פירשו דרמ”ח פיקודין אינון רמ”ח אברין דמלכא:
לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמו’ העליוני’ ותחתוני’ להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתוני’ כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות ולכן נקרא’ אברי דמלכא ד”מ כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך ד”מ החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה…
אך המחשבה וההרהור בד”ת שבמוח וכח הדבור בד”ת שבפה שהם לבושי’ הפנימים של נפש האלהית וכ”ש נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו ית’ שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך…
כלומר, המצווה היא ‘פעולה בחפץ גשמי’, התואמת את רצון הקב”ה, והריהי ‘כלי’ להשראת הקדושה, כשם שהאיבר הגשמי, איננו האדם עצמו, אבל הוא ‘כלי’ שבו מתבטאת הנפש.
לא כן התורה, שהיא היא חכמתו ממש של הקב”ה, מה הוא עצמו ‘חושב’, על כן ‘אורייתא וקוב”ה כולא חד’ ממש.
משל למה”ד?
שני מיני ‘חסידים’ הם באופן התקשרותם לרבי, האחד, יהודי פשוט ביותר, שאיננו מסוגל לקלוט את פנימיתו של הרבי, אבל הוא מאושר לקבל דולר מהרבי, לזכות ללחוץ את ידו הקדושה או לבצע פקודתו לצאת למבצע תפילין, הקשר שלו הוא בזה שידו של החסיד יוצרת קשר עם ידו של הרבי או עם פקודתו…
השני, לומד את מאמריו ושיחותיו הקדושות של הרבי, אזי התקשרותו היא במישור-הנפשי, כי תודעתו של החסיד קולטת את חכמתו של הרבי ומתמזגת עם השקפת עולמו של הרבי…
הוי אומר, שבלימוד מאמרו של הרבי החסיד קולט יותר ‘רבי’ מאשר בידו של הרבי, כי ‘נפשו קשורה בנפשו’!
משמעות ‘יש בו’ או ‘אין בו’
ומעתה תובן מעלת ה’לולב’, אף ש’אין בו מעשים טובים’, כי הביטוי ‘אין בו’,מעניק לו הרבי משמעות-חדשה:
אין הכוונה שאיננו עושה שום מצוות, שהרי ‘כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו’[4], עד שאפילו יהודי ברמת ‘ערבה’, לא יתכן שאיננו עושה אף מצווה, אלא הכוונה שערך-המעשים איננו חדור באישיותו, להיות ‘להוט’ אחרי ‘מעשים טובים’, אלא עשייתו את המצוות היא עד כמה שמחוייב הוא על פי שולחן ערוך, אבל איננו מתמסר לרדוף אחרי ‘מעשים טובים’, מפני שכל כולו להוט וחדור בהתמסרות ללימוד ה’תורה’ וזאת הכוונה ‘יש בו תורה’, שהיא חדורה באישיותו!
ע”ד הפיוט הידוע: “אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים” האמנם מותר לשקר לפניו יתברך?.. וכי יש יהודי שאין בו שום ‘מעשים’? אילו היינו אומרים:”כי יש בנו עבירות” ניחא, אבל כיצד יתכן להצהיר ש’אין בנו מעשים’, הרי ‘אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון’[5]?!
אלא כנ”ל, “אין לנו מעשים” לא נאמר, אלא “אין בנו מעשים”, כי גם מה שאנו עושים מצוות, אין המצוות חדורות באישיותנו ועל כך אנו בוכים לפניו…
נמצא שה’לולב’ מייצג את ‘בן-התורה’ שכל מציאות מלאה וממולאת ביגיעת התורה [ואילו קו-המעשה, איננו בתחום התמסרותו, כי אם רק מה שנדרש כדי ‘לצאת ידי חובה’], הרי שדווקא הוא ‘מיוחד עם הקב”ה’ בתכלית הייחוד, באופן של ‘כולא חד’, יותר מייחודו של ה’הדס’
ה’הדס’ מייצג טיפוס הפוך ש’יש בו מעשים טובים’, הוא חדור כולו בתשוקת-העשייה והחסד, כולל יציאה ל’מבצעים’ של זיכוי יהודים וקירובם,
ומה שנקרא ‘אין בו תורה’, אין הכוונה ש’איננו לומד תורה’ [אחרת מנין הוא יודע מהם ‘מעשים טובים’ וכיצד לעשותם?!], אדרבה! יש לו שיעור קבוע בדף היומי ומשתדל לשמור על שיעורי חת”ת כל יום, אבל אישיותו איננה חדורה ב’תורה’… נמצא שעיקר הקשר של ה’הדס’ עם הקב”ה, הוא רק עם ‘איברין דמלכא’, אור המצוות ‘מקיפו’ אבל לא מתאחד עמו!
ושמא תאמר: אמנם ה’לולב’ עקב דבקותו ב’תורה’, עדיף על ה’הדס’, אבל במה עדיפותו על ה’אתרוג’? הלא האתרוג גם הוא ‘יש בו תורה‘ [החדורה באישיותו] וגם ‘מעשים טובים’, נמצא שהדביקות העילאית של ‘כולא חד’ איננה חסרה בו, מדוע א”כ לא קבעו לברך ‘על נטילת אתרוג‘ כליל המעלות?!
מבאר הרבי:
מאחר וב’אתרוג’ מצינו שהתמסרותו היא בשני הקווים, גם ב’תורה’ וגם ב’מעשים טובים’, הרי שדביקותו בתורה היא ‘חלקית’ בלבד, אם מבחינה כמותית, שבחלק מיומו כאשר הוא עסוק ב’מצוות’, מתנתק הוא לזמן מה מרמת הדביקות העילאית שיש ב’תורה’.
אם מבחינה איכותית, התמסרות-נפשית דורשת את כל אישיותך, כך שמי שהתמסרותו היא ‘גם וגם’, הרי בשני הקווים איננו כל כולו…
משל למה”ד?
בתנועת חב”ד ישנם חסידים שהתמסרותם היא לעולם ה’שליחות’, שעניינו ‘מעשים טובים’ וישנם אברכי כולל או אלו המכהנים כראשי ישיבה החדורים בתשוקת הלימוד התורני, בכל אחד מהם ישנה מעלתו הייחודית…
אך הבה נדמיין חסיד שהחליט, שיחד עם כהונתו כ’שליח’ המנהל ‘בית חב”ד’, הוא יקדיש גם חלק מהתמסרותו לשמש בו זמנית כ’ראש ישיבה’… הרי ברור שגם ‘בית חבד’ וגם ה’ישיבה’ ייצאו נפסדים, כי בכל אחד מהם הוא משקיע רק ‘מחצית-אישיותו’.
אי לכך, דווקא ה’לולב’ שכל כולו מוקדש וחדור ב’תורה’, הרי רמת דביקותו בקב”ה היא למעלה אפילו מה’אתרוג’, לכן לו נאה הברכה ‘על נטילת לולב’.
כי מתוך דביקותו המוחלטת בקודשא בריך הוא, שהוא ‘אחדות הפשוטה’, מסוגל הוא לגרום ל’איחוד כל המינים’ האחרים.
ה’מתנועע’ שמנענע…
רעיון עדיפותו של ה’לולב’ עקב דביקותו בתורה, משתקף גם בעולם ההלכה [המקביל כידוע לעולם הסוד]:
מצינו שעניין ה’נענועים’ מתבצע דווקא ב’לולב’, אף שבעקיפין מנוענעים גם שאר המינים, אבל ב’לולב’ ה’נענוע’ הוא חלק מ’שיעורו’, כמאמר המשנה: ‘לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו – כשר’ ומבואר בגמרא שהכוונה היא ‘שלשה טפחים’ ועוד טפח נוסף ‘כדי נענוע’ [אף שהדס וערבה דיים בשלשה טפחים] וכן נפסק להלכה:
שו”ע אורח חיים סימן תרנ
(א) שיעור הדס וערבה ג’ טפחים. ושדרו של לולב ד’ טפחים, כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח …
(ב) אין להם שיעור למעלה ויש מי שאומר שאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה כמה, צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח:
במושגי ה’קבלה’ מבטא ה’נענוע’ תנועה והתקדמות ‘אין סופיים’, שזוהי מעלת הנשמות ביחס למלאכים, כמ”ש: “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה”.
המלאכים עקב היותם ‘מוגבלים’, גם התעלותם מדרגה לדרגה היא יחסית ובהדרגה, על כן נקראים ‘עומדים’ כי בכל עליותיהם, אינם יוצאים ממדריגתם הבסיסית.
משל לכלב שמירה המסתובב בחצר החווה, כאשר הוא קשור בצווארו בשלשלת ארוכה, המאפשרת לו אמנם חפשיות מסויימת ברדיוס של 100 מטר, אבל מאחר ובכל צעדיו והתרוצצויותיו איננו מסוגל להינתק מהעמוד אליו קשורה השלשלת, הרי זה נקרא ‘עומד’…
לעומתם, הנשמות נקראות ‘מהלכים’, מפני שבצעד אחד יכולות הן לצאת – באמצעות מצוה אלוקית – מדרגת נברא מוגבל ולהתחבר ל’אין סוף’, כמו כן יכולה הנשמה להפוך את בעליה מ’חוטא’ ל’בעל תשובה’, שזוהי התנתקות מוחלטת מדרגה הקודמת ודילוג ‘אינסופי’ לדרגה נבדלת, על כן תקראנה הנשמות ‘מהלכים’! – ‘הילוך’ זה מתבטא ב’נענוע’, כמבואר בזוהר:
תרגום חפשי לזוהר חלק ג דף ריח/ב
ישובים היינו בצילו של אילן במדבר, שאלנוהו: מהו זה שכל האומות אינם מתנענעים, אלא ישראל בלבד, כאשר הן עוסקין בתורה מתנענעים הם הנה והנה [לא כמו בשעת לימוד אנושי רגיל] ואינן יכולים להשאר על עומדם?
אמר לי:… בדבר זה בלבד ניכרים נשמותיהם הקדושות של ישראל בין נשמת העמים עכו”ם, נשמות ישראל נגזרות מתוך הנר הקדוש ככתוב: “נר ה’ נשמת אדם” ונר זה בשעה שמתאחד עם התורה העליונה, אין אורו שוקט אפילו לרגע… אלא מתנועע אורו לכאן ולכאן…[=כאותה שלהבת של הנר המרצדת ללא הרף מעלה ומטה]
וכמסופר על רבי יונתן אייבשיץ, שבמסגרת המיבדקים של קהילתו בטרם יקבלוהו כרב העיר, ערכו לו ביקור בתלמוד תורה העירוני, ושילבו באחת הכיתות ילד גוי, שאביו היה הגוי של שבת והילד ידע לדבר באידיש, גם הלבישוהו בכובע מצחיה יהודי, כדי לראות אם יבחין המועמד לרב העיר בגויותו…
כשנכנס אותו גאון לכיתה וסקר את התלמידים בעת לימודם, העיר את תשומת לב טובי העיר שליווהו שילד זה נראה לו חריג, והתעניין , לתדהמתם, לדעת מה מוצאו?
כששאלוהו מדוע חשד בו? הסביר שראה של הילדים מתנענעים בלהט בעת לימודם ואילו ילד זה יושב ליד הספר כבול עץ ללא תנועה, על כן חשד שאיננו יהודי…
ומעתה יובן מדוע עניין הנענוע קשור דווקא ל’לולב’, כי מגודל דביקותו ב’תורה’, שבה נעשה הלומד ‘כולא חד’ עם קוב”ה, זה פועל בו את עניין ה’נענועים’ כשלהבת המרצדת אל-על בתשוקה להידבק בשורשה העליון.
ה’נענוע’ של ה’לולב’ בא לידי ביטוי [לא רק בדביקות שלו באין סוף של הקב”ה, אלא] גם בכך ש’תורה’ היא דבר הנמצא תמיד בתנועה של ‘התקדמות’, אפשר להוסיף בכמות הלימוד ובאיכותו, להעמיק ולפתח, לעומת זאת ב’מצוות’, הן פעולות קבועות, שאינן משתנות לעולם, אדרבה “לא תוסיפו ולא תגרעו” [ואפילו ‘תפילה’, נוסחתה וברכותיה קבועות ללא שינוי או תוספת]
ביטוי נוסף ל’נענוע’ דווקא ב’תורה’, הוא מה ש’אין אדם עומד על דברי תורה, אלא א”כ נכשל בהן’, כלומר, בכדי להבין כראוי את חכמת התורה, צריכה להיות ‘שקלא וטריא’, לשאת ולתת בסברה מסויימת ול’נענעה’ לכל כיוון הסבר אפשרי, בדרך ניסוי ותעייה, עד שעומד על ‘אמיתתה של תורה’.
האמנם בלולב יש ‘טעם’?..
על פי חידושו האמור של הרבי, יובהר דבר פלא: לפי המדרש, סוג היהודים ש’יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים’, מיוצג על ידי אותו המין ש’יש בו טעם ואין בו ריח’ שהיא ה’תמרה’, ואילו אנו נוטלים את ה’לולב’ וגם בנוסח הברכה מוזכר ‘על נטילת לולב‘ – וכי טעמתם פעם את הלולב?!… מדוע לא נצטווינו ליטול את ה’תמרה’ עצמה, שבה אמנם ‘יש טעם’?…
ברם, על פי האמור בתחילת השיחה, כל עניינה של מצוות ‘ארבעת המינים’ לבטא את ה’אחדות’ של כל ה’סוגים’ שבישראל, סוד האחדות ונוסחתה הוא: ענין ה’ביטול’, כי כל ‘יישות’, מבליטה את המבדיל ומפריעה ל’אחדות’.
משל לקוביות קרח, שעקב יישותם-הגבישית, הם נבדלות זו מזו, כל הפעלת לחץ עליהן בנסיון ‘לאחדם’, רק תגרום ל’ריסוקן’… אבל כשהאוירה ‘מתחממת’, ו’קשיותו-היישותית’ של הקרח מתמוססת, הופכות הקוביות לנוזל אחד ללא שום פירוד.
על כן כל אחד מה’מינים’ חייבת להיות בו עצמו תכונת ה’ביטול’, כדי שיוכל להתאחד עם זולתו, כי מצד הטבע הבסיסי, העולם נוצר כך שכל יצור יש בו ‘יישותו העצמית’ שכאילו ‘מסרבת’ להתמזג עם נברא אחר, לכן בכל מקרה שמצינו בנברא טבעי תופעה של ‘אחדות’, הרי זו התגלות כח עליון שמעל לטבעו:
ויובן זה עלפי המבואר בסידור ובדרושי בעל ההילולא שד’ מינים אלו רומזים על ענין האחדות. דבלולב כתיב כפות תמרים ודרשו רז”ל שצריך להיות כפות, שכל העלים עם היות שבעצם הם כפות תמרים נפרדים זה מזה, צריכים להיות דבוקים ואחוזים זה בזה כאילו הם אחד, וגם כל עלה כפול מגבו היינו רוב העלים שבו מתחברים ומתאחדים לעלה אחד
וכן הוא בההדסים שנקרא ‘ענף עץ עבות’ עבות דווקא, תלתא בחד קינא וכן הוא בערבי נחל שגדלים באחווה, ומכל שכן באתרוג שדר באילנו משנה לשנה דלא רק שסובל את כל שינויי האוירים דד תקופות השנה קיץ וחורף קור וחום אלא שהוא גם גדל מכל ד’ אוירים אלו…
מי מכל ‘ארבעת המינים’ זקוק למינון הגבוה ביותר של ‘ביטול’? כמובן הנעלה ביותר מביניהם, כי ככל שמאן דהו נעלה יותר, ישנו חשש סביר שייכשל בתחושה של ‘חשיבות עצמית מנופחת’…
על כן, ראתה תורה להדגיש בכפליים את עניין ה’ביטול’, דווקא אצל ‘בן התורה’ הלמדן שתורתו אומנתו, מפני שדרגת דביקותו בה’ היא העליונה ביותר, עלולה להתפתח בו ‘יישות-עצמית’.
לכן ציוותה תורה עלינו לא ליטול את ה’תמרה’, אלא רק את ה’ענפים’ של הדקל, לרמוז ללמדן:
דע לך, שכמה שלמדת ורכשת ידע בתורה, לא הגעת עדיין ל’פרי’ [התכלית המושלמת והסופית של הידע התורני] וכל ידענותך היא בסך הכל ב’עלי-הענפים’… שהם אמנם שלבים לטיפוס אל מרומי הדקל, בדרך ל’תמרה’, אבל את ה’תמרה’ עצמה’ לא השגת עדיין!
תחושה זו מותירה תמיד את הלמדן עם תחושת-חסר, שאיננה מאפשרת סיפוק עצמי, העלול להביאו לידי גאווה, כך שתמיד ירגיש חוסר-שלימות, שאינו אלא ‘כפת תמרים’ בלבד, דבר שיפנים בו את ה’ביטול’.
בזכות תחושת ה’כַּפּוֹת’ בלבד, יזכה להרגיש ‘כָּפוּת’, היינו ‘בדיבוק חברים’ ולא ‘נפרד’, כי כל הדבוק יותר בקב”ה, יש בו גם יותר נכונות ל’אחדות’ הדדית עם רעיו.
ההוראה לעבודתנו:
הלולב – כ’שפיץ חב”ד’…
מסכם הרבי את שיחתו: על כל אחד ואחד להיות קצת ‘לולב’, כלומר, להיות מסור ושקוע לחלוטין בלימוד התורה, לא רק אלו שהם תלמידי ישיבה ויושבי אוהל, אלא אפילו ‘בעלי עסקים’ או ה’עוסקים בצרכי ציבור’, שאין עיקר עיסוקם ב’תורה’, מבחינה כמותית, גם הם צריכים לפתח את היכולת הנפשית לשקוע לחלוטין בלימוד התורה, על כל פנים בשעת הלימוד, עד שישכח בעת לימודו מכל הוויות העולם ומכל טרדותיו, זאת תהא התאחדותם של ה’הדס’ וה’ערבה’ אל ה’לולב’, שהוא ‘ינענע’ גם אותם אל תוך הדביקות התורנית…
ולענ”ד יש להוסיף ששיחה זו, מסר מיוחד יש בה דווקא לתנועת חב”ד, מאחר שהרבי לכאורה שם דגש-חזק יותר על העיסוק ב’מבצעים’, שהן ה’מעשים טובים’ מאשר על פיתוח השאיפה ל’תורתו אומנותו’, דבר שהביא אותנו לשים את כל נקודת הכובד החבד”ית על עתיד של ‘שליחות’, שהפך להיות ‘המעמד הנכבד’ והמוערץ ביותר אליו שואפים כל התלמידים…
באה שיחה זו ‘לאזן’ ולהדגיש גודל מעלת ‘תורתו אומנותו’ מבחינת רמת הדביקות בה’:
כלומר, אמנם מבחינת יישום התפקיד של ‘עשיית דירה בתחתונים’, ישנה עדיפות ל’מבצעים’, כי על ידי קיום מעשים טובים ומצוות בחפצים גשמיים ובאיברים גשמיים, הופכים כל חלקי הבריאה ל’קדושה’.
אבל המחיר של ביצוע התפקיד הלזה, הוא ה’וויתור’ על רמת דביקות עילאית יותר, לו היה מסור כל כולו ל’תורה’, כך שגם אם הנסיבות של דורנו מאלצים אותנו להתגייס ל’מבצעים’ כ’שליחי חב”ד’, עדיין צריכה להיות בלבנו ‘ערגה’ למצא את הרגע הפנוי להתרפקות על ה’תורה’..
הוי אומר, יש לפתח ‘הערצה’ אל ‘בן-התורה’, אל אברך-הכולל, ראש הישיבה, המשפיע ואל כל המשקיע עצמו בלימוד התורה ולחנך שזה ‘שפיץ חב”ד’!
הפיכת ‘מקורבים’ לליובאוויטשער’ס
תפיסה בסיסית זו, דרושה לא רק לנוער ובני הישיבות כל עוד הם בעולמה של תורה, אלא מסר חשוב יש בה גם ל’שליחים’ ובתי חב”ד:
גם מי שזכה להיות ‘עוסק בצרכי ציבור’ אסור לו ‘להסתפק’ בכל זכויותיו הרבים בתחום ‘זיכוך העולם’, עליו להרגיש תמיד ‘געגוע’ אל הדביקות העילאית יותר המצוייה בעת לימוד ה’תורה’,
דבר שיתבטא בסופו של יום עמוס ‘מבצעים’, כשחוזר עייף ומותש מ’שליחותו’, הריהו עט על לימודו בתשוקה פנימית להקדיש ‘זמן-איכות’ לאהבת חייו, היא ה’תורה’ שכל היום התגעגע אליה… ובטח נקל להבין מה זה יחולל בנפש ילדיו ובני ביתו, שיידעו מה באמת חשוב ביותר לנשמה היהודית…
זאת ועוד, הבנת הערך העמוק שעל ידי לימוד תורה, באמצעותו הקדושה ‘מוטמעת’ בנפש הלומד, יותר מאשר ‘פעולה חיצונית’ של מצוה, תגביר את הצלחתו כ’שליח’ בקירוב יהודים:
שהרי ‘שלוחים’ רבים מתאוננים שאחר שנים של ‘עבודת פרך’ בקירוב בני קהילתו לתורה ומצוות, נותרים הללו ‘מעריצי-חבד’ שאולי שומרים שבת ומניחים תפילין, אבל אינם הופכים ברוב המקרים ל’חסידים’…
ואם יש ביניהם רציניים יותר, פונים הללו לפעמים לינוק מחוגים אחרים וה’שליח’ חש שהוא זורע ואחרים באים וקוצרים…
והסיבה היא , כאמור לעיל, אם כל עיסוקו של ה’שליח’ הוא בזיכוי מקורביו ב’מצוות’, אזי הוא מעניק להם רק ‘לבושים’ קדושים, אבל אין זה ‘תופס’ את ‘אישיותם הפנימית’ [תודעתם ורגשותיהם], דבר הגורם ל’תיסמונת’ של “ותתפשהו בבגדו וינס החוצה”…
לו היה ה’שליח’ אמון על ערכה העמוק של ‘תורה’, היה מכליל בפעילותו במקום נכבד, שיעורים תורניים, בהלכה, בגמרא ובספר התניא, כדי ‘להזין’ את נפש מקורביהם, בדבר ה’תופס את אישיותם’, אזי היה רואה הרבה יותר ‘סירטוקים’ בקהילתו וגם היה מונע ‘נשירת מקורבים’ לשדות זרים, תופעה שמקורה ב’רעב נפשי’, המשתוקק לידע תורני ולחוויה חסידית רוחנית [לא רק קיום מסיבה לכבוד חג הגאולה] ואם ה’כבשים’ שלו לא ימצאו את ‘מזונם’ אצלו, יילכו לחפש רועים אחרים…
נמצא שה’לולב’ הוא הוא ‘שפיץ חב”ד’ וגם ‘שפיץ-שליח’!
[תדפיס מתוך ספרו החדש ‘חזון למועד’]
