שו”ת חינוך: איך להתמודד עם ילד מרדן?

תוכן והגהה: הרב שלמה רייניץ, מומחה ביצירת משמעת בריאה ושיתוף פעולה בין הורים לילדים על פי שיטת חב”ד.

שאלה:

אני אמא לשבעה ילדים ב”ה. עם כולם מצליחה ב”ה בחינוך, בלי וויכוחים מיותרים ואפילו כמעט לא צריכה לכעוס או לגעור. חוץ מילד אחד בן 8.

ילד שמאוד קשה לי…. תמיד מתווכח, צועק, מתעקש, אמוציונאלי מאוד… מה הדרך ואיך תוכלו לעזור לי לחנך נכון… כי הוא מביא אותי הרבה פעמים למצב שצריכה להכות אותו. ברור לי שזה לא הפתרון וכמובן גורם לי ליסוריי מצפון.

תשובה:

לפני שנענה על השאלה, עלינו תחילה להביע הזדהות עם האמא. באמת זה לא פשוט – כאשר כל ששת הילדים מצייתים ומקשיבים להוראות – ופתאום יש ילד אחד קטן שמורד בנוכחות הילדים, זה לא נעים.

יחד עם זאת, כהורים עלינו לדעת, כי;

א) בילד זה קיים עוצמות מיוחדות. המרדנות טומנת בחובה תוקף אמיתי.

ב) עלינו לכוון את אותן עוצמות למקום הנכון (לדוגמא, תוקף של ‘אל יבוש מפני המלעיגים’, מגיע מתוך טבע של ׳עזות׳, ׳קשיות עורף׳ ו’מרדנות’).

ג) ילד זה – באופן מיוחד ולמען בריאות נפשו – זקוק להשקעה בסמכות הורית ומשמעת יותר מכל ילד אחר. כנראה במוחש שקשה לו עם זה יותר מכולם.

ד) העזרה בתחום הסמכות הורית ומשמעת, צריכה להיות בדחיפות ראשונה. אם חלילה לא נעזור לו מיד, המרדנות תלך ותגדל, ויהיה קשה עוד יותר בשבילו ובשבילינו.

ה) הוא יצטרך לעבור תהליך – ממצב של מרדנות למצב של קבלת עול ומשמעת. תהליך זה אינו פשוט כלל, ולכן נצטרך להיות רגישים לילד יותר מכל זמן אחר, כדלהלן.

וכעת נענה על גוף השאלה לפי סדר ושלבים:

א] נתחיל לאמן את הילד במשמעת על ידי מתן הוראות קלילות. לדוגמא; מוישי נמצא במטבח ואמא בסלון. אמא אומרת למוישי, “מוישי בא לכאן (אפילו שהוא לא רחוק ויכול לשמוע), אתה רואה את שני הכוסות הללו? תניח אותם בכיור החלבי”.

מה פעלנו כאן? גרמנו למוישי לציית בקבלת עול מבלי לתת טעם וסיבה (כמו הבטחת פרס\איום בעונש), אלא רק כי כך אמא הורתה.

באם הילד מסרב לציית, נדרש להפעיל תוקף, וכמו ׳לעצור את העולם׳ עד שהדבר ייעשה. הוא לא יורשה לעשות שום דבר אחר עד שיבצע את הנדרש.

(לכן, כדאי שההוראות יהיו ממש קלות לביצוע ובזמנים שאין בהם מתח או קושי מיוחד).

ברמת הביצוע, אין הבדל באם הוא יעשה בשמחה, או רק כדי ‘להתפטר’ מהמטלה. את המטרה השגנו.

ריבוי יעיל של מטלות כאלו (3-5 כל יום) מאמן את הילד לדעת שיש כאן מישהו שמצווה ומצייתים לו.

ב] אימון ממוקד.
אחרי כמה ימים של אימון קל, נשב ונכתוב רשימה של דברים שהיינו רוצים שהילד יעשה. נבחר מתוך הרשימה מטלה אחת בלבד – אפילו שקצת קשה לו לביצוע, אבל מטלה כזו שלא ממש יפריע לנו באם היא לא תבוצע מיד.

הדרישה צריכה להאמר;
1. בהחלטיות ׳חד משמעית׳.
2. בנחת וללא רוגז.
3. בשפה פשוטה וקצרה (מה בדיוק הוא נדרש לעשות).
4. ללא הסברים או התנצלויות.
5. ללא הבטחת פרס וללא איום בעונש.

אם הוא לא יעשה את מה שדרשנו ממנו, נאמר לו במשפט קצר והחלטי אבל יבש מכל רגש, “זה לא בסדר שלא עשית, כשאמא אומרת לך לעשות משהו, אתה חייב לעשות. זה לא בסדר שאתה לא עושה” (ולא להדביק עליו ח”ו שום תווית של ‘אתה חוצפן’ וכדומה).

למחרת נחזור על אותה דרישה עם אותו עיקרון.

פעולה נכונה, תביא לידי כך שאחרי ארבעה חמישה פעמים הוא יעשה את מה שנדרש ממנו.

יתכן ויעשה ברשלנות\חצי מלאכה וכו׳. ואף על פי כן, חובה עלינו להביע לו את הערכתינו על הגבורה שהוא גילה, ולומר לו ׳כל הכבוד’, ‘הצלחת’ , ‘אתה גיבור!׳ וכדו׳.

בימים הבאים נמשיך לדרוש את הדרישה באותו אופן החלטי ויבש. וכשיתבצע נשבח אותו במילים חמות אבל קצרות.

ג] אחרי שהנ”ל (סעיף ב’) התבצע, ניתן לומר, שהתקדמנו איתו המון, כי הוא כבר מתחיל לציית. ככל שיציית יותר פעמים, כך המשמעת תחלחל בו.

בנוסף – תוך כדי התהליך – אנחנו צריכים להתאמץ, לתפוס אותו על חם – עושה דברים טובים. ואז נדרש לשבח אותו במילים קצרות, ‘כמה המעשה שעשה חשוב, וכמה הוא חשוב.

השבח והעידוד הוא ממש קריטי בשבילו (כמו לשפוך שמן בגלגלים בלתי משומנים), משום שהוא עובר תהליך לא קל.

ד] בנוסף (לשבח והעידוד הספונטני), נשב איתו לשיחה אישית וניזום איתו יחד, מבצע נושא פרסים.
המבצע צריך להיות על דברים קלים שלא דורשים ממנו מאמץ מיוחד (אבל משום מה, הוא לא עשה אותם עד עכשיו).

לדוגמא, להניח ספל נטילת ידיים ליד המיטה. לפנות את צלחתו אחרי הארוחה. לברך ברכה בקול, להניח תיק במקום וכדומה.

כשהוא יישם את המבצע, נשבח את המעשה שעשה, והכי חשוב – נשבח אותו; כמה הוא חסיד, כמה הוא צדיק, כמה הוא רציני וכדומה.

השבח יאמר מול הילדים בהזדמנות רישמית כמו בשולחן שבת וכדומה, להוכיח לילד עד כמה אנחנו באמת מעריכים אותו.

העקרון בסעיף זה הוא כמו בסעיף הקודם, רק שבסעיף הקודם, השבח והעידוד נאמר באופן לא מתוכנן, ובסעיף זה השבח נאמר על מבצע יזום ומתוכנן.

תהליך כזה לוקח זמן רב וכוחות נפש עצומים. אנו חייבים להעניק את זה לילד למען בריאות נפשו. כמה שיותר קשה לו, זה מראה שהוא יותר זקוק לזה.

שימון הגלגלים יחד עם הדרישה החד משמעית, תזרז את התהליך ותביא בעזרת השם את הילד לידי קבלת עול ומשמעת.