תיבת נח שלנו – “אור חיה” | מיטל סינה

​אף פעם לא חשבתי שזה יהיה ככה. מי היה מאמין, שבגיל 31 אעזוב את כל מה שכל חיי קידשתי, ואכנס למדרשה.
אני נמצאת במקום הזה, ואני פתאום קולטת, שזוהי תיבת נוח של ימינו. וזה לא ממש נוח.

בתיבת הנוח שלנו, יש בנות, בנות, זוגות, זוגות, ​שמספרות זו לזו את הדברים הכי כמוסים, ומתוועדות עד אור הבוקר על מה החסידות חושבת על החיים ומה החיים שלנו חושבים על החסידות.
בתיבת נוח שלנו אנו אנו חיות בתאים שלנו, וחוזרות לקראת סופ”ש הביתה, לעולם בו איש לא מבין את מה שעובר עלינו.

“מדרשה” זה נשמע כמו מקום תמים. באים ללמוד תורה וחסידות. אבל זה לא. זה מקום בו התורה והחסידות באה ללמד אותנו- מי אנחנו, מה אנחנו, ומה אנו עוד יכולות להיות. בין קירות המדרשה צפים ועולים החיים מהם ברחת כל ימייך, והדמויות הכי אהובות, הכי כואבות, הכי מצחיקות, הכי מעצבנות שפגשת או מהן ברחת- הן כולן פה, כל פעם במסיכה אחרת- מבקשות ממך להתמודד. אין לאן לברוח בתיבת נוח.

התהליך הרוחני שעובר עליי הוא רק פועל יוצא של חיים שלמים של טאטוא. פה אין לאן לטאטא. הכל פוגש אותך, ומבקש להפתר.
וזה עובד. ברוך השם.

עוד רגע אנו נכנסות לתקופת הנקיונות לפסח, וזוהי בדיוק ההוראה איך לעבוד את השם לאורך ימים ושנים טובים וארוכים.
הדרך לעבודת השם בצורה הטהורה ביותר, עוברת בתהליך הוצאת החמץ מחיינו, בירורו, ביעורו, עד להפיכת משכן גופנו לטהור וכשר-
אותו משכן עדי עד עליו מעיד הקב”ה “ושכנתי בתוכם”.

ברגע שאנו ננקה את החמץ מקירות ליבנו ונשמותינו, ניקח נר ונאיר כל פינה ופינה חשוכות, נברר אותם, ונוציאם החוצה- משכננו יהיה כשר לשכינת השם בשלימות.

צריך לזכור, שהחמץ שלנו הוא בסופו של יום קמח שתפח. חמץ כולו הוא בצק שככל שהזמן חלף, הוא רק תפח וגדל. וכך גם החמץ בליבנו. לרוב אלו הם מקרים שקרו לנו והם אבק כמו קמח, שככל שהשארנו אותם בלי לגעת בהם, הם תפחו ותפחו עם השנים להיות לחמץ, אך צריך לזכור שהם היו פעם קמח. אבק ברוח שהשאיר בנו חותם. עלינו רק להדליק נר, “נר השם נשמת אדם”, לחפש את החמץ שבליבנו, ולהוציאו החוצה.

אז יהיה משכננו כשר לעבודתו יתברך.
אז נצא מהתיבה.

ועד אז, בתיבת הנוח שלנו, אנו חיות לנו, מבררות את תהליכי ליבנו וחיינו, מתמודדות ומנקות את החמץ לבחוץ,
כשהמבול מעלינו סוגר אותנו בתיבת הנוחות הזו- ללמוד, להתעצם, להתפתח.
ומהו מבול אם לא מימיה הקרירים של התורה והחסידות שיורדים על התיבה שלנו, “אור חיה”, מלמעלה…

בקרוב חודש הגאולה. מי ייתן שבקרוב ממש כולנו נזכה לגאולה הפרטית והשלימה, אמן.

מאת: מיטל סינה, כתבת ועיתונאית של ערוץ “הידברות”, ותסריטאית הערוץ. תלמידת המכון לבנות של “אור חיה” – המרכז העולמי לאישה היהודיה בירושלים.