בין שלל הענינים מורי הדרך השזורים בין פסוקי הפרשה, מסתתרת לה הוראה יסודית, חשובה מאד לתקינות היחסים החברתיים שלנו, וחיונית עד קריטית לעיסוקנו בחינוך ילדנו או תלמידנו.
בספר מאור עיניים מביא בשם הבעש”ט, שהזולת הוא כמו מראה. כאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי”ז מפני שבו עצמו יש את העניין הזה. מסביר זאת הרבי [לקו”ש ח”י פר’ נח, ב], שהרי הכל בהשגחה פרטית, א”כ, האדם צריך לשאול את עצמו, מדוע גלגלו משמים שיראה חסרון זה אצל הזולת, אין זה אלא, מפני שלו עצמו יש חסרון מעין זה, אלא שמכיון שהאדם לא רואה את נגעי עצמו והוא לא ידע לתקנם, לכן מגלגלים שיראה חסרון זה אצל הזולת וכך הוא ידע שעליו לתקנו בעצמו.
ישאל המחנך: והרי כל עיסוקי הוא בתיקון פגמיו של המחונך, ולכן הקב”ה מגלגל שאראה את פגמיו, האם גם לגבי נאמר כלל זה של הבעש”ט? איך אדע מתי אני רואה בחסרונותיו של הזולת כדי לתקן את עצמי, ומתי אני רואה את חסרונותיו של הזולת כדי לעזור לו לתקן את עצמו?
המשכה של הפרשה יסיע לנו, הגמרא אומרת “אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה”. ולכאורה, מה הראיה שצריך להמנע מלהוציא דבר מגונה מהפה, מכך שפעם אחת התורה נמנעה מלומר את המילה טמא, בשעה שבתורה עצמה המילה “טמא” מופיעה בריבוי מקומות. ומבאר הרבי שיש הבדל אם הדברים נאמרים לצורף פסיקת דין או בדרך סיפור דברים. כאשר באים לפסוק דין, הדבר חייב להיות ברור ואסור להשאיר מקום לספק או טעות וחייבים לומר במפורש “טמא”. אבל כאשר מדובר על סיפור דברים בלבד, שם צריך להזהר ולנקוט בלשון נקיה.
שמעתי פעם מר’ יואל כהן שיחי’ עומק נפלא בדברי הרבי האלו, הוא ביאר, שאין כוונת הרבי לומר, שיש מעלה בדיבור בלשון נקיה מצד אחד. ויש מעלה בדיבור ברור מאידך, ואנו צריכים להחליט מה עדיף. ולכן בפסיקת הלכה אנו מעדיפים את הדיבור הברור גם אם הוא לא “לשון נקיה”, ואילו בסיפור דברים שבו א”צ כ”כ לדייק נעדיף את הלשון הנקיה. אלא הרבי מחדש כאן חידוש עצום. חייבים תמיד להקפיד על לשון נקיה, אלא ההבדל הוא, שבסיפור דברים אנו באים לתאר את הבהמה עצמה, ולכן אם נאמר עליה טמאה הרי”ז דיבור בגנותה ואין זו לשון נקיה, ולכן התורה נמנעה מכך. אבל כשמדברים אודות פסק הלכה ואנו זקוקים לדעת כיצד לנהוג בבהמה זו, הרי כשהתורה אומרת “טמאה” היא אינה באה לדבר על החסרונות של הבהמה, אלא היא רק מורה לנו מה לעשות, א”כ אין כאן בכלל דיבור בגנותה, וזוהי לשון נקיה.
כאשר מחנך רואה את הלא טוב של התלמיד, אבל אך ורק מתוך מטרה לעזור לו לתקן את עצמו, וזאת כל המחשבה שלו. הרי שהוא בכלל לא רואה כאן “חסרון או פגם” בתלמיד אלא רק דרך תיקון, וא”כ אין זה שיך כלל לדברי הבעש”ט.
וזו הוראה ברורה וחשובה לנו, המחנכים וההורים. יתבונן כל מחנך והורה ויברר עם עצמו, כאשר הוא רואה התנהגות לא רצויה אצל התלמיד או הילד, האם הוא רואה את החסרון “שבילד” והסימן לכך, שהתנהגות זו של הילד מרגיזה אותו. וא”כ עליו נאמרו דברי הבעש”ט שהאדם רואה חסרון אצל הזולת זה בשביל לתקן את עצמו. והוא צריך לתקן את עצמו ולהניח לילד. ורק במקרה שהוא רואה רק את דרך התיקון שצריך הילד לעשות ולא את החסרון שבילד עצמו, אזי הוא יכול וצריך לעסוק בתיקונו של הילד ולא בתיקון עצמו.
שתי נקודות הסתכלות אלו, גם גורמות להסתכלות השונה של המחנכים על הילד. האם מדברים “עליו” או על ה”תיקון” שלו. הסתכלות “עליו” מדגישה את החסרון שלו, מעוררת כעס וגורמת לדחות אותו, ואילו הסתכלות על ה”תיקון” שלו, ממעיטה ברע, מחזקת את הציפיה לטוב ומעוררת רחמים על הילד, רחמים שיגרמו לנו לעשות כל מאמץ שבידנו כדי לעזור לו ולתקן את עצמו.
זה נכון גם אם אנחנו רק יודעים שההתנהגות של הילד או החבר לא טובה, אך איננו יודעים לומר להם מה עליהם לעשות וכיצד הם יוכלו להשתפר. אם אין לנו כלים אפקטיביים שנוכל בעזרתם לחזק אותה שיעמוד באתגר שלפניהם. אלא אנחנו רק יודעים ש”ככה זה לא יכול להמשך…”, סימן הוא לנו שאנו עומדים כעת מול ה”מראה”, הקב”ה מזמין אותנו להתבונן בעצמנו או בצרכים של הילד, וודאי לא לצעוק עליו לספר לו על התחושות שלנו. כעת מטיל את המשימה עלינו ולא עליו.
