אנחנו לא הראשונים שנאלצים להתמודד עם המלך הזקן והכסיל, שמנסה בכל נקודה בה אנו עומדים לכפות עלינו את ההסתכלות המטעה שלו ולהוביל אותנו לאורה [או בעצם לחשכתה].
כבר חוה – אם כל חי, פוגשת את הנחש הקדמוני – היצר הרע בגלגולו הראשון והחוצני, וטועה אחריו. התורה מספרת לנו בפרוטרוט על הדו-שיח שלהם ונותנת לנו הזדמנות ללמוד על דרכי הפעולה שלו כדי להפיק לקח וללמוד כיצד לא נתבלבל מהתמונה שהוא מציג.
הנחש אינו טיפש, הוא מבין שאת יצירת כפיו של הקב”ה לא קל להטעות, הוא חייב למצוא דרך מנצחת כדי להוביל את חוה אחריו.
ולכן, בשלב הראשון “ויאמר [הנחש] אל האשה אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן” – ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבוא לדבר באותו העץ [רש”י], הנחש עדיין לא מנסה להסית ולפתות, הוא רוצה קודם כל ליצור קשר, לפתוח שיחה, את המטרה הוא כבר ישיג בהמשך.
גם הפתיחה של הנחש לא כל-כך תמימה, לא רק שהוא מציג את עצמו כמחמיר גדול ואומר “הכל אסור”, אלא הוא בעיקר מצליח לזרוע בחוה בלבול וחוסר בהירות, ופותח לדיון את השאלה מה אסור ומה מותר, ובתוך הדיון הזה, הוא המחמיר וחוה המקלה שאמרת לו “מפרי עץ הגן נאכל” ורק “מפרי העץ … אמר אלוקים לא תאכלו ממנו”. אחרי פתיחה זו אותות הבלבול כבר ניכרים גם בדבריה והיא הוסיפה לציווי ה’ שלא לאכול גם “ולא תגעו בו כו'”. לטעות זו חיכה הנחש ומכאן נפתחה לו הדרך להגדיל את הבלבול של חוה ע”י דחיפתה אל העץ שהוכיחה לה כי הציווי כביכול לא מדוייק, וכך להסית אותה להמרות את ציווי ה’.
אך הנחש ידע שלחוה, מלבד המוח, יש גם לב, וליבה של חוה ורגשי הכרת הטוב של חוה לקב”ה ימנעו ממנה מלהמרות את רצונו אפילו מספק, לכן, מיד הוסיף הנחש “כי יודע אלוקים כו'” – כל אומן שונא בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם [רש”י]. אחרי שחוה נפלה ברשתו, הנחש לא מהסס לאחוז בשקר, ולספר לה שבעצם הקב”ה כלל לא חפץ בטובתה כו’. כך הוא מעורר בה רגשות של קנאה וכעס שקריים כלפי הקב”ה.
אז בואו נכיר ונדע לזהות, כך אומנתו של היצר הרע: פותח בשיחה, מתחיל לזרוע אי בהירות [להחמיר ולהקל], ועל בסיס בלבול זה הוא מט[ע]ה את השכל והרגש של האדם מדרך הישר.
אך אם כה רבה חכמתו, מה נוכל לעשות כנגדו. הפתרון נמצא בדברי רש”י הנ”ל “הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבוא לדבר כו'”, נקודת האחיזה של היצר היא, הדין ודברים אתו. ונקודת ההגנה שלנו מפניו היא, לדחות אותו על הסף ולהמנע מלהכנס אתו לדיון – קבלת עול.
כל פעם שמתעוררת לנו שאלה מה לעשות? והאם לעשות? אם זיהינו בתוך ליבנו את המסתתר מאחוריה – יצרנו הרע, ואת המטרה שלו להחלישנו מעבודת ה’. לא משנה כמה הגיון יש בשאלה וכמה היא קשה, לא ניתן לשאלה לבלבל אותנו מהעשיה, אלא נדחה אותה על סף ונהיה איתנים בדרכנו [את ההסברים והתשובה נפש אח”כ], כי – דרכו של היהודי, כך ולא אחרת.
