מעצמת השליחות – הלב רואה ומתרגש | גלי אלחנן

כנס השלוחים.

בשבוע האחרון, מדי פעם אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה.

מתבוננת בתמונה הגדולה הזו, של אלפי השלוחים בכל העולם.

אחד, שתיים, שלוש, ארבע… ארבעת אלפים וחמש מאות שלוחים.

הלב מתמלא גאוה.

ארבעת אלפים וחמש מאות משפחות, שהחליטו שאת חייהם הנוחים, המסלול המוכר והפשוט, הם עוזבים ומקדישים את חייהם רק בשביל לעזור לעוד יהודים, בגשמיות וברוחניות.

לפני שלוש שנים, מרכז אמריקה, מקסיקו. שבת בבוקר, בית חב”ד.

השעה אחת בצהרים ועדיין לא התחלנו את התפילה. אין מניין.

שישה בנים מחכים לעוד ארבעה.

בן מגיע, כל העיניים עליו, הוא קולט שהארוחה עדיין לא התחילה ויוצא, לא רצה להשלים מניין.

וככה עוד כמה אחריו… והמחוגים בשעון זזים. חלק בנים מצטרפים חלק עוזבים.

אני מסתכלת על השליח, בטח הוא לחוץ, כבר כמה אפשר לחכות, אני כאן משתגעת.

אבל הוא מחייך, בנחת.

עובר עוד זמן, כבר אנשים מתייאשים, אברהם (השליח) החליט לצאת לחפש עוד בנים.

אנחנו מצטרפות משעמום לטיול באי קוזומל. שמש לוהטת, לחות גבוהה, הבגדים נדבקים לעור מהזיעה.

ואני מסתכלת על אברהם, שהולך לו בצעדי ריקוד, מכנסיים שחורות, סירטוק שחור, כובע שחור וזקן ארוך.

חיוך על הפנים והוא מחפש עוד יהודים.

שמש, מקומיים, מטיילים, ים, בגדי קיץ קצרים, שבת בבוקר, גוים, מוזיקה, חנויות ובתי קפה פתוחים. וחרדי אחד, שחור וזקוף בולט ומוזר פה בנוף.

נראה לי אז נפל לי האסימון, איך זה קשה פה בטח באי להיות חרדי. לבוש שחור מלא בשמש הרותחת. תפילה במניין כשכולם הולכים לים. אז למה? שאלתי. בשביל מה להקים בית חב”ד?

הוא הסתכל עלי כלא מבין, מה זאת אומרת, יש כאן יהודים? הם צריכים בית! אנחנו כאן.

באותה שבת הם בסוף התפללו שחרית ללא מניין. ואני התמלאתי בלב בהערכה. מי זה הרבי? למה כל כך אכפת לו מכל יהודי שיוצא לטייל? איך יש לו כל כך הרבה חסידים מסורים שמקדישים את חייהם, בשביל מה? לעזור לכל יהודי? איך הם עושים את זה בכזו שמחה ואהבה. 770 זה המפעל?

לפני שהלכנו אברהם ביקש ממני לעמוד על רגל אחת, “היי תראי, את חסידה!”.

התמונה באדיבות חב”ד אינפו (צילום ארהל’ה קרומבי)