נחמה גרייזמאן ע”ה
שיעור זה אינו קשור ישירות לפרשת לך לך, אך הוא מתיחס לאברהם אבינו שהיה הראשון שעסק ב”קירוב רחוקים”, באופן נרחב ביותר.
אחת המשניות בפרקי-אבות מדברת אודות ה”מקרב” הגדול שבכל הזמנים, אהרן הכהן הגדול. וכך נאמר: “הווי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.
שואל הרבי, מדוע משתמשת המשנה במלה “בריות” ולא במלה “אנשים” או “בני אדם” וכיוצא בזה? והרבי עונה שהמלה “בריות” באה לתאר אנשים שאין להם כל מעלה נוספת (בגלוי), מלבד העובדה שה’ ברא אותם. לפי זה, כאשר המשנה אומרת לנו להיות מתלמידיו של אהרן ולאהוב את הבריות כפי שהוא אהב, היא מלמדת אותנו לאהוב אפילו את אותן בריות שלכאורה אין כל סיבה לאהוב אותם, והסיבה היחידה היא כי הם יהודים ויש להם נשמה יהודית. ובאמת, אנשים אלה הם עצם מעצמנו מכיון ש”כל ישראל אחים” וכולנו שייכים לעם אחד.
יש לי סיפור שיבהיר רעיון זה. “במקרה” הייתי נוכחת בעת שסיפור זה ארע. הוא השאיר על חיי רושם עמוק, ושינה את הסתכלותי על דברים רבים. הדבר קרה לפני כעשרים שנה כשהשתתפתי במחנה-קיץ של ישיבה מסוימת לבנות. באותו קיץ השתתפו בתכנית כמאה בנות וביניהן היתה גם נערה אחת שנראתה כמי שסובלת מבעיות חמורות. היא היתה קצת “נעביך” – כזאת שאף פעם אינה מצליחה בשום דבר. היא לא היתה פופולארית בין הבנות, ואף לא אינטליגנטית במיוחד. אף אחת לא עשתה כל מאמץ להסביר לה פנים, כי היא באמת לא היתה כל כך מעניינת. היא נותרה, פחות או יותר בשוליים והתעלמו ממנה לא מעט. לעתים קרובות ישנה עד שעת בוקר מאוחרת, והיתה מגיעה לכיתה באיחור. למעשה, היא לא השתלבה בהווי הישיבה.
בוקר אחד, היא לא הגיעה לכיתה – דבר שלא היה בו משום חידוש. אולם אחת הבנות אמרה לחברתה לחדר, “לכי בבקשה ותראי איפה היא, העירי אותה ותאמרי לה לבוא לכיתה”. וזאת, למרות העובדה שהיתה יושבת באחורי הכיתה, אינה שואלת שאלות ואינה משתתפת כלל. השליחה חזרה וסיפרה, “היא ישנה ואינני מצליחה להעיר אותה”. בקיצור, הם הלכו שוב אל החדר בו ישנה וניסו להעירה. יותר מאוחר נודע לנו, כי בלעה כמות גדולה של כדורי שינה, ואף חתכה את ורידי ידיה. היתה זו השגחה פרטית שהן הלכו לבדוק מה איתה, כי כאשר הביאו אותה לבית-רפואה, שאבו את קיבתה ובצעו החיאה, אמרו הרופאים שאילו היו משאירים אותה כך, שעה נוספת, קרוב לודאי שהיתה במצב של מוות מוחי ולא היה ניתן להצילה. אתם מבינים שכולנו היינו המומות לגמרי. התגובה הראשונה היתה, כיצד יכול דבר כזה לקרות ממש כאן? במקום של אנשים כל כך נפלאים, מקום של תורה – והנה, דבר כזה. הרגש השני שמילא אותנו היה רגש של בושה. אתמול, בשעת ארוחת הצהרים, ישבתי עם גבי אליה. ביום אחר, היא אולי שאלה אותי משהו ואני לא עניתי. כל אחת חשה אשמה על שלא עשתה את המכסימום שיכלה לעשות. וגרוע מזה, היו שחשו שהן אחראיות במדה מסוימת לעצבותה של הנערה.
מאורע זה התרחש ביום ששי בבוקר, בערב שבת. ממש לפני הדלקת נרות היא הובאה חזרה לחדרה בישיבה. אווירה כבדה שררה באותו ערב אחר הדלקת הנרות. הרב נתן את שיעורו הרגיל כבכל ליל-שבת, אך הוא לא יכול היה שלא להתייחס למאורעות הבוקר. לא אחזור על כל דבריו מלה במלה אף כי אני זוכרת אותם היטב. מלים היוצאות מן הלב אינן נשכחות במהרה, אף שעברו מאז עשרים שנה. דבר אחד שאמר, מן הסתם עדיין זכור היטב לכל אחת שנכחה בחדר. הוא אמר שמה שקרה, בעצם קרה לכולנו. אמנם זה קרה לנערה הזאת, אך כולנו שותפים למאורע זה, מכיוון שההשגחה העליונה הביאה את כולנו לאותו מקום באותו זמן. ברור שה’ שולח לנו בזה מסר – שאנו מאד בררניות לגבי האנשים שאליהם אנו בוחרות להתיחס יפה. במלים אחרות, אנו מאד יראות-שמים ומלאות כוונות טובות ובכל זאת, בררניות. כאשר אנו מזמינות אורחים לשבת, אנו מזמינות אנשים נחמדים ומלאי אישיות. וכמובן שאין זה כל כך קשה להיות נעימה כלפיהם. הוא הוסיף, “האם חשבתן על כך שיש אנשים המקבלים ארבע הזמנות לאותה שבת, ואילו אחרים עושים עשר שיחות טלפון לפני שמישהו מסכים לקבל אותם לשבת?”
“כאשר התורה ניתנה על הר סיני, אתן חושבות שהיא ניתנה רק לאנשים יפים? אתן חושבות שהיתה שם שורה נפרדת עבור האנשים הנחמדים, ומאחור עמדו כל ה”נעביכים”? לא, התורה ניתנה לכל היהודים, לא חשוב איזה אופי היה לכל אחד מהם, לא חשוב אילו בעיות היו להם, ולא חשוב מה היתה מדת האינטליגנציה שלהם. התורה היא חלק של כל יהודי ויהודי עד סוף כל הדורות. מה שארע הבוקר מרמז לכולנו שעלינו לעשות חשבון נפש אמיתי של תכונות האופי שלנו ושל הדרך בה אנו מחליטים למי לתת יחס של אהבה וידידות ואל מי להיות קרירים ובלתי נעימים”.
אם נעצור ונחשוב על כך, נגיע למסקנה שבדרך כלל, אנו איננו מתאמצים יותר מדי עבור אנשים שהם בקטגוריה של “נעביכים”. ההיא – היא יפה, עשירה ופופולארית. לקראתה אהיה חביבה במיוחד. אך מה באשר לזו שאין לה כל המעלות האלו?
זוהי הכוונה של “אוהב את הבריות”. למרות שאינך יכולה למצוא כל שבח עבורם, לכל הפחות, השתדלי להיות נעימה כלפיהם.
החלק השני של המשנה האמורה, אומר: “ומקרבן לתורה”. הרבי אומר שחייבים לדייק מאד בכוונת המלים: לקרב אנשים אל התורה ולא את התורה אל האנשים. במלים אחרות, מצד אחד, יש לנו אנשים שהם עדיין לא ברמה של תורה, ומצד שני יש לנו תורה, שבעיניהם, היא נמצאת אי-שם בשמים. עתה, יש לנו בעיה – איך אפשר להפגיש את השניים? ובכן, יש שתי אפשרויות: או שנדלל קצת את התורה ונעשה אותה קצת יותר קלה, קצת יותר רכה ונאמר, “המצווה הזאת מיושנת וזו לא בשבילם… מוטב שנעשה את התורה קלה ונעימה יותר וכך היא, אולי, תמשוך אותם יותר”. זה מה שעשו התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות. הן, פשוט, הוציאו את כל אותם חלקים שנראו להם לא רלוונטיים או קשים מדי.
אך קיימת גישה אחרת: “אני יודעת שאדם זה אינו יכול לקפוץ מתחתית ההר אל פסגתו. אני יודעת שלא ניתן להפוך אותו בין לילה לאדם שנראה כמו מ”מאה שערים”. אך מטרתי היא להביאו אט אט אל התורה, ולא את התורה אליו”. מי הוא זה שצריך לקחת צעד? האדם, כמובן. התורה נשארת היכן שהיא; היא איננה ניתנת לשינוי.
בימיו של הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, בשנות השלושים, התחזקו התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות בקרב היהודים, לא רק באמריקה אלא אף באירופה. הרבי הקודם היה מרבה בנסיעות. פעם, השתתף באסיפה שהתכנסה לדון במגיפת ההתבוללות שפשטה בקרב הנוער. באותה אסיפה, אמר אחד הדוברים, “היהדות הולכת ונעלמת. נראה כאילו בדור הבא לא יישאר אף אחד”. כך נראו הדברים בעיני האנשים שחיו באותו זמן – שאין עתיד ליהדות המקורית. הדובר המשיך, “אין ביכולתנו להעלות את רמת שמירת המצוות אצל הדור הצעיר. הם פשוט אינם מעונינים. הצעירים אינם רוצים לחיות חיי יהדות מלאים. לכן, הדרך היחידה להציל משהו, היא לעשות מעין פיחות ביהדות כדי לעשותה מושכת יותר בעיני הצעירים, וכך לפחות ישמרו משהו, וזה טוב מלא-כלום. האופן שבו אנו מציגים את היהדות עם כל ההקפדה שבה”, אמר, “לא יתקבל אצלם, והם יתנערו מכל קשר עם יהדות כזו”. הנואם השתמש במשל כדי לחזק את טענתו: “כאשר בנין עולה באש, לא חשוב באיזה מים תשתמש כדי לכבות את השריפה; מים נקיים או מלוכלכים – הם יכבו את האש. כרגע, היהדות עולה באש ועלינו לכבותה. לכן, לא חשוב במה נשתמש, העיקר שנשיג את מטרתנו”.
כאן התערב הרבי הקודם ואמר, “אך מה יקרה אם הנוזל שאתה שופך על האש הוא נפט? הנפט לא יכבה את האש, אדרבה, הוא יגבירה פי כמה. מה שאתה מנסה לעשות, לא רק שלא יפתור את הבעיה, אלא יגדילה הרבה יותר”.
הרבי הקודם היה ידוע בכך, שבדומה לאהרון, היה מקרב אנשים אל התורה. הוא לא זז מעמדת התורה ולא התפשר. בכל לבו האמין שאנשים יכולים תמיד לעלות במעלות התורה, וטעות היא לומר שאדם הנמצא בדרגה כזו וכזו, אין לו תקווה. אמונתו היתה איתנה – שיהודים בסופו של דבר יחזרו ליהדותם. וב”ה, היום רואים אנו את תוצאות מאמציו, כאשר ילדים מחזירים את הוריהם בתשובה.
נשים אחדות מבין תלמידותי סיפרו לי שכאשר הלכו למקוה לפני יום נישואיהן, הן בקשו את אמותיהן שאף הן תטבולנה באותה הזדמנות מאחר שאמהות אלו מעולם לא טבלו במקוה. בנות אלו הביאו את אמותיהן לקיים מצוות שקיימו הסבתות שלהן באירופה. ואנו רואים דוגמאות חוזרות ונשנות, כיצד הצעירים מקפידים בשמירת מצוות יותר מהוריהם. וכפי שאמר הרבי הקודם, שכאשר אנו מקרבים אנשים לתורה – לא רק הם מתקרבים, אלא הם מביאים אתם גם רבים אחרים.
