כבר בפרשה הראשונה מיד אחרי מתן תורה “מבשר” הקב”ה לבני ישראל, “שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (שמות לג) כי לא אעלה בקרבך” [רש”י]. ואומר להם, “הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי”. וכיוון שכך מזהיר הוא את בני ישראל, “השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו, כי לא ישא לפשעכם” – אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאין חוטאין – רש”י
כיון שהמלאך עצמו אינו ‘חוטא – שייך לחטא’, הוא לא יוכל להבין את ההתמודדות שלכם עם ה’נסיון’ ולא יוכל להכיל את הכישלון אם יקרה והוא לא יוכל להתחשב בזה ולסלוח.
כהורים ומחנכים, אנו מוצאים את עצמנו לפעמים שואלים, “איך הוא עושה דבר כזה” “אף אדם נורמלי לא מתנהג ככה” “אני לא מסוגל להבין מה/איך…..”.
אם תגובה כזאת או כל תגובה אחרת הדומה להן בחוסר הבנת הילד עולה לנו בראש כשאנו עומדים מול הילד, זה המקום לעצור ולהבין שממקום כזה אנו לא יכולים לנסות ולהשפיע עליו השפעה חינוכית. כי אם אנחנו לא מבינים מה עובר עליו ומהם הצרכים שלו כעת, איך נוכל לתת לו כלים שבעזרתם הוא יוכל להתגבר ולהתקדם?
רק אם נהיה מסוגלים להבין את מה שהוא עשה גם אם לא נסכים עם זה, נוכל באמת להגיב נכון ולהוביל גם אותו להבין מה לא טוב/ נכון במה שהוא עשה וכיצד – גם במצבו – הוא יכול לנהוג אחרת.
‘גישה שיפוטית’ שתפקידה לבחון את הילד ולהחליט אם הוא טוב או אינו כזה. זו גישה שדורשת מהילד לעזור לעצמו ולהתקדם בכוחות עצמו’ בעוד המבוגר עומד מהצד ורק שופט.
אך מאיתנו נדרשת גישה ‘מחנכת ומדריכה’, שמטרתה לסייע לילד בהתמודדויות שלו ולהוביל אותו להצלחה. לשם כך חובה עלינו לנסות להגיע למקום שלו ולהבין אותו ומשם להדריך אותו איך ‘לצאת מזה’. אין זה מתפקידנו לדאוג לצדק וליושר בעולם ו’לשפוט’ אותו ולהחליט אם עכשיו הוא ‘טוב’ או ‘רע’ – כי המשפט לאלוקים כו’.
כמחנכים, השיקול היחיד שצריך להיות לנגד עינינו מול הילד, הוא איך הדברים יתקבלו אצל הילד והאם הם יגרמו לו להיות מחר טוב יותר. בהתאם לשיקול זה נחליט האם להגיב וכיצד.
