לקשר שלנו עם הילד יש אופי כללי. מעבר לתכנים הספציפיים שיש בו. התכנים הם מגוונים ומשתנים, לפעמים זאת שיחה קרובה, אכפתית, ומתעניינת. לפעמים זה עידוד, הערכה או עצה טובה, ופעמים לא מעטות יש בהם גם ביקורת או אפילו גערה ועימות.
אבל האופי הכללי של הקשר, הוא תמידי, הוא קיים ברקע של כל סוגי השיח שלנו עם הילדים.
יכול להיות לו אופי אוהב, מאמין, מעריך ומעודד צמיחה. אך עלול להיות להם אופי חוסם של ביקורתיות, חוסר אמון, אי קבלה וחוסר תקווה.
מה שיקבע את האופי שלו היא השאלה על מה מדברים במפורש וזה עיקר השיח, ומה נאמר רק כרקע וכצורך השעה.
אם הדיבורים המפורשים והמצויים, יבטאו קרבה, אמון וערכה יהיה לקשר אופי מעודד צמיחה, והביקורת גם כשהיא תאמר במלואה תשמש רק כחיזוק. אך אם הדיבורים המפורשים ומצויים יבטאו בעיקר ביקורת, יהיה לקשר בינינו לבין ילדינו אופי חוסם, וגם מילות הקירוב והעידוד שנאמר עלולות והתקל בחוסר אמון של הילד ואף להפוך למדקרות חרב בליבו, או במקרה הטוב הם ישמשו רק כחיזוק קל ברקע.
התבוננות קצת מעמיקה בשיחה של יעקב עם אחיו עשיו, ממחישה לנו את הגישה הזו.
יעקב חושש מעשו, הוא מבין שלשם כך הוא צריך “לאיים” עליו. לגלות עשו את כוחו, שיבין שזה מסוכן לו לפגוע בו ביעקב. אך יעקב לא נוקט בשפת “איומים” אלא הוא פונה לעשו ומפציר בו שיקח את מתנתו, ומחמיא לו “…כי על כן ראיתי פניך וכראות פני אלוקים” אבל בתוך הדיבור המפורש מסתתר לו האיום, כפרש”י: “…אשר ראיתי פניך והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך… ולמה הזכיר לו ראיית המלאך? כדי שיתיירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו”.
יש דברים שצריך לאומרם במפורש ויש דברים שנאמרים ברמיזה, המחמאה מפורשת והאיום מרומז.
