השמש יורדת על המרפסת העגולה. זו שעת צהריים, בין השמשות של הבתים. למולי נפרשות חצרות חצרות, על חבלים כביסה לבנה וצחורה,
בין עץ תפוחים ירוק לפריחת הרימון האדום כדם. כלב אדם. ששואב חיותו מלשמוע, ולהקשיב.
לוקחת נשימה עמוקה. לפעמים במסע הזה יש רגעים שעוצרים בהם לנוח.
מסתכלים על הדרך שעברנו עד כה, ושואלים איפה הסוף, ומהי הפסגה, ובעיקר- נהנים מהדרך.
ובדרך שלי, כמו בהרים הירוקים שטיפסתי פעם בנפאל, בדרך הזו הנוף משתפר ככל שעולים בגובה.
כן עכשיו אני עומדת ומביטה על הנוף מסביב, נושמת אוויר נקי וצח, ומהגובה אליו הגעתי, בכמעט שנתיים של טיפוס, רואים נוף עוצר נשימה.
רואים שטחים ירוקים של תקווה, ומרבד צהוב של שמחה. רואים מפלים של מים, כי מים זו תורה, ורואים שמיים, שיורדים מטה ומתמזגים איתנו, בעולמות התחתונים.
ברוך המבדיל בין מים לשמיים, וברוך שנותן את הכוח לנו, לחבר שוב בינהם, להתמזג בין שניהם.
על מרפסת עגולה ב”אור חיה”, לא צריך מאה שערים כדי לפתוח את הלב.
לפעמים צריך רק שער אחד.
השער אליך, הקב”ה.
מאת: מיטל סינה, כתבת ועיתונאית של ערוץ “הידברות”, ותסריטאית הערוץ. תלמידת המכון לבנות של “אור חיה” – המרכז העולמי לאישה היהודיה בירושלים.
