שולחן שבת ערוך, מלא בכל טוב. החברות שלי סביבי, מקשיבות ואור נסוך על הפנים. בחוץ כפור אימים אבל בפנים חמים ונעים.
הרב יושב בראש השולחן, במראה קצת שונה, שונה מבדרך כלל.
פאות מסולסלות, שטניות בלונדיניות. שטריימל חום בהיר וגדול. גרבים לבנות, נעלים שחורות ומין סירטוק ארוך, לא שחור, פסים פסים בצבעים בהירים, זהובים ולבנים.
“יום השישי” הוא מתחיל במבטא אידיש כבד, אני מטה אוזן.. מנסה לזהות את המילים מתוך הצלילים הכבדים.
הקידוש נגמר בשירת “יחי אדוננו” ובתדהמה גדולה הנסוכה על פנינו.
הוא הסביר לנו על הרקע שלו, איך הוא בעצם הגיע לחב”ד וכולנו ישבנו מרותקות, הוא היה מעניין במיוחד.
העולם החסידי, לא החבדי, כל כך שונה, מהעולם אותו אנו מכירים.
מישהי אחת שאלה בכעס, מנסה להבין, תרבות שהיא כל כך שונה מהתרבות שבה היא גדלה.
הרב הביט עליה, חייך ואמר: ” את כועסת, ואני מבין למה את כועסת. כי לא הקשבת עד הסוף… ”
היא חייכה, והרב המשיך לדבר ואני שמרתי את המשפט הזה חזק בזכרון.
” את כועסת, ואני מבין למה את כועסת. כי לא הקשבת עד הסוף”
מה זה כעס? למה כעס נוצר? וכמה פעמים הוא בעצם נובע מאי הבנה כל כך פשוטה.
כשמישהי מדברת, ואני כל כך מתרגזת. האם אני מקשיבה לה עד הסוף? או מקשיבה לעצמי.
ואולי אם אקשיב באמת, אראה שבתכלס אין סיבה כל כך טובה כך להתרגז.
ובכלל בחיים, בסיטואציות השונות. במיוחד עכשיו כשאני גרה עם כל כך הרבה בנות.
שלב ראשון – קבלה, אני כועסת.
שלב שני – הבנה, אני מבינה למה…. אבל, אולי לא הקשבתי עד הסוף. לחברה, לסיטואציה, למצב.
שלב שלישי – הקשבה.
אז עכשיו התבוננתי, העמקתי, הבנתי נקודה. אבל כל כך מעניין אותי מה תהיה אצלי התוצאה.
