בדרך אל הרבי שלי | גלי אלחנן

מאת: גלי אלחנן – תלמידת המכון לבנות של ‘אור חיה’ – המרכז העולמי לאישה היהודיה בירושלים

המזוודה ארוזה, כמעט מוכנה, דברים אחרונים… שלא אשכח מכינה רשימה.

הדירה חשוכה, כולן ישנות, ואני בלילה עם המחשבות.

ההתרגשות בשיאה, מחכה כבר לטיסה. נסענו לשם נראה לי 20 בנות מהמדרשה.

וזאת לי כבר פעם שניה, והפעם אני קצת יותר מכירה. הבנות החדשות שואלות אותי שאלות, ממש כאילו אני אחת הותיקות.

עברה שנה, ואני חוזרת!

בלב חששות, קטנות אך הן מקננות. מעניין איך יהיה לי השנה, מעניין איך יהיה בתפילות, בריקודים, לבוא כחלק ממדרשה, להיות עם כל החברות. ואני משתוקקת כבר לאוירה הקסומה, לשיעורים לפני התפילה. לים השחור המקפץ מתחתי, לניגונים שעדיין מרטיטים לי את הנשמה.

מעניין איך יהיה השנה, אני מתחילה לדמיין אך פתאום מרגישה בלב יראה.

אני נוסעת לרבי, זו לא סתם אימרה. האם התכוננתי לפגישה החשובה?

רבי, אני מדמיינת אותך בראשי, מאחורי השולחן כמו בסרטונים, מחלק דולרים לאנשים. תורי מגיע, לאחר שעות, ואת מבטי מרימה אל עיניך הכחולות. החודרות.

צמרמורת קלה עוברת בגופי, אני הולכת לפגוש את הרבי שלי.

הגיע הזמן לחזור בתשובה, לרבי אני רוצה להגיע מצוחצחת, נקייה.

נשארו רק כמה ימים ספורים, ודווקא בימים האחרונים קצת נגמר הכוח, קצת עייפות במקום חיות.
אולי בתשרי, אקבל שוב כוחות.

הבגדים ארוזים, המתנות לאחיינים מונחות, דברים אחרונים, ברשימה, הכל מסודר להפליא. אך בפנים, אני לא רגועה.

כך מול המקלדת, חשבון נפש לעצמי אני עורכת. שלא אתבייש להביט בעיניו החודרות של הרעבע.

וכך מתגבשת לה החלטה, ששוב אני צריכה לחזור בתשובה. ואני שמחה.
כי אולי נגעתי בנקודה.

[תמונה ראשית: משה נבון, באדיבות חב”ד אינפו]