מתוך החושך והריקבון, מתוך האדמה הלחה פרצתי.
השמש הכתה אותי חזק, ממש סנוורה.
כמו שיכורה הרגשתי, בשמש הקופחת על ראשי. אור היום מאיר, החושך הוא רק חלום רחוק.
כל הזמן היה פה כזה אור? איך לא הרגשתי? איך לא ידעתי?
בתורת החסידות צללתי ולמדרשה נכנסתי.
הרוח הנעימה ליטפה את פני וציפורים מצייצות שרו מעלי.
אך פתאום, בלי אזהרה, פתאום השמש מהשמיים ירדה, חברה שלי אמרה שקוראים לזה שקיעה.
השמים התקדרו, הערב הגיע, ירד הלילה ונהיה קריר.
עמדתי רועדת מתפללת לעוד קצת מהשמש, השקדיה לידי שמעה אותי בוכה.
קוראים לזה רצוא ושוב, היא הסבירה. יש זמנים שהכל טוב, הכל זורח, חמים, עולץ ופורח. ויש גם זמנים קשים, קרים, אך אל דאגה, בסוף כל לילה מגיעה הזריחה היפהפיה. יום חדש עולה והכל שוב מתחדש.
החושך בחוץ התגבר, ואני דאגתי, אולי לא הכל בסוף מסתדר.
בשביל מה צריך את החושך? למה הלילה כה שחור? איך השמש אותנו מעיזה לעזוב?
השמש לא עוזבת, מסבירה השקדיה. היא נמצאת תמיד איתך, אך בצורה קצת שונה.
כל היום עובדת, מחממת את האדמה, מכניסה את החום בך, בתוכך.
עכשיו זה התור שלך לעבוד, את עץ קטן שצריך לגדול. תכיני בעצמך עוד קצת מקום, לאור החדש שעוד מעט יבוא.
אם תסכלי שמה רחוק, תוכלי לראות כוכב מנצנץ, גם פה וגם שם, והאדמה שלרגליך, נכון שהיא חמימה ונעימה?
אם תסתכלי היטב, תראי שגם בלילה האור אותך לא לגמרי עוזב.
אור השחר הפציע, השמיים התמלאו בצבעים יפהפיים. הבטתי בחיוך על השקדיה שלידי.
היא עמדה שם, גדולה וגאה, מהממת בתפארתה. פרחים לבנים, סגולים ועדינים פרחו בשפע מבין הענפים הרבים.
עכשיו אני עוד צעירה, טירונית, חדשה. אך כל יום שעובר ובעבודה נכונה. עוד אגדל להיות עץ רחב. גדול וחזק, שורשים היטב בקרקע נעוצים, וענפי הרבים עוד יצמיחו אינספור פירות ועלים.
