מחלפות ראשו של הילד הקטן גלשו אל כתפיו. שתי עיניו הבורקות והערניות הסגירו מיד את תבונתו הרבה. בידו האחת אחזה אמו ובשנייה דודתו. קודם שירדו מהעגלה שהביאתם למז’יבוז’, הציצו השתיים החוצה וסקרו את סביבתן. הן הביטו כה וכה, כחוששות מפני עיניים מיותרות המגלות את דבר בואם.
כשירדו מהעגלה החלו פוסעות בזריזות, דוחקות בילד להאיץ את פסיעותיו הקטנות. כעבור רגע נבלעו בתוך הבית. בפנים כבר המתין להן הצדיק, שהכול הרבו לספר בנפלאותיו. הדממה שעמדה בחלל האוויר הוסיפה נופך לתחושת האיפול והמסתורין שאפפה את המעמד.
“הנה רבי, עשיתי כפי שהבטחתי והבאתי לכאן את בני”, אמרה האם בקול רוטט.
הצדיק הביט באם בפנים קורנות והעביר יד רכה ומלטפת על ראש הילד. “מקווה אני כי את ובעלך הקפדתם היטב למלא את כל הוראותיי”, אמר ונטל זוג מספריים שהיה מונח על השולחן.
“בהחלט, רבי”, השיבה האם בחרדת קודש. “השגחנו היטב על בננו לבל יתראה בחוצות ולבל תשזוף עין אדם את בואו לכאן”.
הצדיק אחז בעדינות בשערות הראש הארוכות והחל לספרן אט-אט. משני צידי הראש הניח פאות, כמנהג ישראל.
“אל תתעכבו כאן עוד”, פנה בגמר התספורת אל האם והדודה. “מהרו לשלום לבתיכן והוסיפו לנהוג כפי שהוריתי במפורט לר’ ברוך”. הן הנהנו בהכנעה ופנו ללכת.
“ועוד דבר”, פנה אליהן כשכבר עמדו על מפתן הבית. הוא קירב אצבע זקורה לשפתיו בעוד מבטו מופנה לעבר הילד. הכוונה הייתה ברורה לגמרי. הצדיק ביקש להסתיר את פשר המאורע גם מהילד עצמו.
בדרך חזרה היה הילד עטוף בשתיקה רוב הזמן. הוא כבר ידע מזמן על המנהג לספר ילד יהודי בהגיעו לגיל שלוש, כדי לחנכו במצוות. הוא ידע שהיום מלאו לו שלוש שנים. אבל זהותו של הצדיק שגזז את שערותיו הייתה בעיניו חידה מסקרנת. הוא תהה לפשר המסתורין שאפף את המאורע.
“מיהו האיש שסיפר את שערותיי?”, פנה לפתע אל אמו.
לרגע נבוכה האם, אך מיד התעשתה. “זהו סבא”, ענתה ולא פירטה. למזלה, הסתפק הילד בתשובה זו.
ר’ ברוך, שהוזכר בפי הצדיק, היה אביו של הילד ובעלה של האם רבקה. הוא נמנה עם הצדיקים הנסתרים, שהונהגו על-ידי הבעש”ט. אף היא, רבקה, לא הייתה אישה פשוטה. בינה לבין עצמה ניהלה סדר קבוע של שיעורים בתורה והייתה למדנית לכל דבר.
העניין החל לאחר שחלפה תקופה מאז נישואיהם ור’ ברוך ורעייתו טרם נפקדו בפרי-בטן. הם פנו אל רבם בתחינה להעתיר עליהם רחמים וישועה. פעם אחת, בעת שפנו אליו בעניין, אורו עיניו. “בעזרת ה’, בשנה הבאה תיוושעו”, אמר להם. לאושרם לא היה קץ.
עברה שנה והגיע יום ח”י באלול תק”ה. באותו בוקר היה הבעש”ט שרוי במצב-רוח מרומם. כששב מטבילתו במקווה, ניגש אל עמוד התפילה ופתח בתפילה בנעימה חגיגית. הוא אף לא אמר ‘תחנון’ באותו יום. תלמידיו הבחינו בכך והתפלאו. ספק אם היו בהם מי שידעו כי זה יום הולדתו, אך גם כך הייתה שמחת הבעש”ט יוצאת-דופן.
לאחר התפילה התכנסו התלמידים סביב רבם והוא אמר להם: “ביום זה, יום רביעי, בשבוע שבו אנו קוראים את הפטרת ‘קומי אורי’, ירדה לעולם נשמה חדשה שתאיר את העולם בתורת הנגלה ובתורת החסידות. בעל הנשמה בורך במסירות-נפש למען החסידות ודרכו תצליח עד ביאת המשיח”.
התלמידים הניחו אפוא כי זוהי הסיבה לשמחתו המיוחדת של רבם, אך יותר מזה לא ידעו וגם לא העזו לשאול.
כעבור זמן הגיע ר’ ברוך למז’יבוז’ כדי לבשר לרבו על הולדת בנו ב…י”ח באלול. הבעש”ט שמח שמחה גדולה והורה לר’ ברוך סדר שלם של הנהגות בכל הקשור לרך הנולד. עיקרם של הדברים – להסתיר את הילד מעין רואים מחשש עינא בישא, ולא לספר לו דבר על הבעש”ט. “דע, כי נשמת בנך אינה שייכת אליי אלא לתלמידי רבי בער” (לימים ‘המגיד ממזריטש’), אמר הבעש”ט לאב.
כעבור זמן הגיעו שני ההורים יחדיו אל הבעש”ט כדי להודות לו על ברכתו שנתקיימה. באותה הזדמנות ביקשה האם רשות להביא את בנה למז’יבוז’, כשימלאו לו שלוש שנים, כדי שהבעש”ט יחנכו בפאות. הבעש”ט חשב רגע והסכים. זאת, בתנאי שהעניין כולו יוסווה מעיני הבריות ושזהותו תוסתר מן הבן הקט. וכך אמנם היה.
כחמש-עשרה שנה חי הבעש”ט לאחר לידת הילד, אולם במשך כל השנים הללו הקפיד הבעש”ט להסתיר את זהותו מן הילד, שבברכתו נולד, ושאת נשמתו כה הילל ושהוא עצמו, במו-ידיו, הניח לו את פאות ראשו.
לא חלף זמן רב עד שגם שמו של הילד נודע בעולם כולו כמייסד חסידות חב”ד, הלוא הוא רבי שניאור-זלמן מליאדי. כל ימיו הוסיף לכנות את הבעש”ט ‘סבא’. “הבעש”ט הוא סבי הרוחני”, היה אומר.
מתוך אתר צעירי חב”ד
