מאת הרב מנחם הלפרין
יש משהו בחינוך החבד”י שאין בשום חינוך אחר, הוא מסוגל להחדיר במחונכים את המסרים שלו עד שהם יהפכו להיות חלק מהתודעה שלהם ויישארו שם גם אם האדם יעבור גלגולים שונים. אנחנו רואים את זה בסיפור המפורסם שמופיע ברשימות אדמו”ר נשיא דורנו על תשובתו של ר’ שמואל מונקעס לאדה”ז “איך אתם לוקחים חיות בגשמיות לאלפי יהודים” כך גם מרגליה בפומיה דאנ”ש “מי שאכל מהקאשע של תומכי תמימים כבר יותר לא יוכל ליהנות מהעולם הזה”. חינוך ללא הפסקה.
האמת, שברוב השנים הבנתי שעיקר עוצמתו של החינוך החסידי היא בעיקר במובן השלילי, בנטיעת ייסורי מצפון. אחרי שהאדם נחשף לאמת שיש במסרים של החינוך החסידי למציאות ה’ וביטול העולם, להשגחה פרטית, לתכלית בריאת האדם. אמת זו תמיד תרדוף אחריו ותצוץ במוחו גם אם בחיי היום יום שלו הוא לא פועל על פיה.
בשלב מסויים הבנתי שהחינוך החסידי יש בו כוח הרבה מעבר לזריעת ייסורי מצפון.
דיברתי עם שני ידידים שעוסקים בפעילות עם נערים שבאים מכלל הציבור החרדי אשר נטשו את ביתם את כל מה שקשור עם זה וכעת הם מתגלגלים חסרי אמונה וחסרי תקווה. הם סיפרו לי – כל אחד בנפרד, מה שמאפיין את הנערים האלו זה הרבה כעס ומרמור כלפי כל מה שמייצג את העבר שלהם במיוחד כלפי המשפחה, הקהילה והעומד בראשה. גם כשהם כבר קצת נרגעים מכעסם ומצליחים להגיע איתם לדיבור על הנושא של קיום מצוות או תפילה וכדומה זה בתנאי שזה יהיה משהו מסוג חדש שהם לא מכירים ולא יהיה קשור בשום אופן עם הסגנון של הקהילה שממנה הם באו. אצל רוב הנערים שבאו מחינוך חב”די אנחנו נתקלים במשהו מוזר מאד, גם כשהם נמצאים בשיא הכעס והמרירות כלפי כל הסביבה שממנה הם באו המשפחה, הקהילה, מוסדות החינוך. הם לא מאבדים את תחושת השייכות לחב”ד הם יצהירו “כן אנחנו חב”דניקים” הם לא יתנו לאף אחד לזלזל במה שקשור לחב”ד בכלל ובמיוחד הם חרדים לכבודו של הרבי שבו הם רואים אבא רחום ואוהב. את כל התלונות והכעס ולהכעיס שלהם הם מפנים להורים, למורים ולאנשים שסביבם אבל הם אוהבים את הרבי ואת “חב”ד”.
החינוך החסידי לא רק מצליח לעורר ייסורי מצפון עם האמת שהוא מלמד אותנו. יש לו את העוצמה להחדיר לנפש של הילדים גם מסרים חיוביים של אהבה וקרבה שנשארים בנפשו גם אם היא נפגעת ונפצעת ומלאה כאב וכעס.
החינוך החסידי מתחבר אל השכל ואל הרגש החיובי של החניכים. הוא מסביר וממחיש להם את הטוב תוך שהוא מלווה בסיפורים שיש בהם לימוד, התוועדויות שמקרבות את הלבבות וניגונים שפותחים אותם, כך הוא מצליח להחדיר בילד שהרבי ו”חב”ד” אוהבים אותו ורוצים את הטובה שלו ושל כל יהודי. זה נעשה כל כך ברור לילד עד שלמרות שכמעט בכל המקרים כשנער כועס על העבר שלו הוא מפנה את עיקר החיצים אל הראש – השייכות הקהילתית שלו והעומדים בראשה. הנער החב”די לא ינטוש את מה שהחדרנו לו הוא רק יתלונן שהסביבה הקרובה שלו לא מתנהגת כמו שחב”דניק צריך להתנהג.
יש בידינו את הדרך להצליח בחינוך ולנטוע בנפשם של ילדינו את האהבה לרבי ולחסידות בכלל, הבה ננצל את אותה דרך גם כדי לנטוע בהם גם אהבה לתורה ולמצוותיה. נחנך אותם שהתורה והמצוות הם לא סתם איסורים ואיומים, אלא נלמד אותם – כפי שהחסידות מלמדת אותנו, על הטוב שבתורה, במצוות ובתפילה. נלמד אותם להרגיש שהקב”ה הוא אבא אוהב וטוב. נשתמש בסיפורים שממחישים ומלמדים, בהתוועדויות שנותנות הזדמנות לדבר על הכל ולקרב את הדברים לחיים שלנו ובניגונים שפותחים את הלב כדי לעזור להם להרגיש בעצמם את הטוב שבכל זה.
אם נשקיע בזה מאמץ ומחשבה, נצליח לגרום לילדים שלנו לראות בתורה והמצוות כמתנה הטובה ביותר שהם קיבלו מהאבא הטוב ביותר. זה אמנם לא יבטל מהם את היצר הרע ולא ימנע מהם מלהימשך אחרי פיתויי העולם החומרי, אבל יש הבדל גדול בין נער שמעמידים אותו להתמודד מול הבחירה בין דבר שנראה לו נעים ומפתה לדבר שנראה לו תובעני ומאיים ולבין נער שמעמידים אותו מול הבחירה בין דבר נעים ומפתה לדבר טוב ואמיתי. בואו נעשה להם את הטובה הזאת.
נחשוב חינוך ונצליח
