את טרנד ה’סלפי’ כמעט אין מי שלא מכיר, ולטובת מי שלא, נספר כי מדובר באופנה הפושה מכל עבר: אותה תמונת פורטרט עצמית המצולמת לבד או עם חברים. התיעוד הוא עצמי ומכוון ונעשה לרוב בעזרת מכשיר טלפון חכם המאפשר שיתוף מיידי של התמונה ברשתות חברתיות, הודעות ויראליות, מיילים וקבוצות שיתוף. כל עניינו של טרנד זה הוא לומר: הנה אני! תראו אותי! בטיול. באירוע. אצל הרופא . בפיצה השכונתית או על פסגת הקילימנג’רו.
הרקע פחות חשוב, יותר חשוב האני שמצולם ומופיע שם בחיוך או מבט רציני, בצד או באמצע, מבוים או טבעי, זה לא משנה. אני שם? אני קיים. ואדאג שכל העולם ידע זאת.
בפראפרזה על הבדיחה העבשה כי מדור שכולו ‘לך’-בייגלך, קניידלך, קרפלך עברנו לדור שכולו – ‘לי’ – קינלי, ביסלי… (טעמי גם נחשב?) וכעת אפשר לומר שביצענו עלית מדרגה לכיוון ה’איי’- אייפון, אייפד, איי טיונס ועוד.. זה ממש לא מקרי. בעולם שבו אור וחושך משמשים בערבוביה, דור עיקבתא דמשיחא, הניסיון הנואש של אדם לחפש ולמצוא את עצמו בכל מחיר מגיע גם לרמות של אבסורד. רזולוציות החשיפה לא ייאמנו. אנשים מוכנים להראות את עצמם אוכלים, שותים, ישנים, רבים ומה לא. גם בסיטואציות פרטיות ואישיות כמו חינוך ילדים, זוגיות ואפילו לידה (!!) מאפשרים למצלמה לחדור, לתעד ולחשוף. אולי דרכה יידעו על עצמם משהו שלא ידעו קודם.
אני מהרהרת בדמותה הרבנית חי’ה מושקא נ”ע. אם יש דמות כלשהי שאין סיכוי בעולם שהייתה עושה לעצמה ‘סלפי’ זוהי דמותה של הרבנית. עצם הצירוף נשמע הזוי. הרבנית נ”ע עסקה באופן אינטנסיבי בדבר הכי הופכי ואבסורדי שיכול להיות: לא להיות. רמות הצניעות והענווה הביטול וחוסר ההתבלטות שלה הגיעו למקומות מדהימים. כאשת נשיא הדור, מלך המשיח, הדמות היהודית המפורסמת בעולם ואדם שהמונים שיחרו לפתחו השכם והערב, ניתן היה לצפות שהרבנית תקנה לעצמה סוג של מעמד. השפעה. חשיפה כלשהי. אמירה פומבית. אך לא! יש אולי 2-3 תמונות אותנטיות שלה, תיעודים נדירים של הנהגות ודברים שעשתה ואמרה, ודברים שהרבי מסר אודותיה וזהו. פשוט זהו. לשאלת אחד המזכירים מדוע לא תבוא לבית הכנסת ב-770 לשמוע קריאת מגילה עם כלל הנשים ענתה: ‘איני יכולה לסבול את העניין והמהומה שנוכחותי תיצור שם’. הרבנית הייתה מוכנה לוותר על כל הופעה ציבורית ולמדר את עצמה מחיי הכלל באופן מוחלט בשם ערך הצניעות והענווה. היא סלדה מעצם הרעיון כי יתעורר סביבה עניין כלשהו. יש מדהים יותר מזה?
מי שיכלה בעפעוף אחד לזכות בכבוד מלכים, להפוך לדמות נערצת בעולם כולו, לרבנית ומשפיעה דגולה, בחרה להיחבא אל הכלים באופן שיחידי סגולה נדירים פגשו אותה ונחשפו ליקר גדולתה וחוכמתה. דווקא עומקה של דמותה הרבנית יצרה את ההתבטלות הזו. זה לא שלא היה לה מה לומר ולמי. היה גם היה, אך היא בחרה את ה-‘איך’.
בעידן שלנו זה אפילו קשה יותר להבנה: מי לא רוצה אישור לקיומו על ידי איתות חברתי כלשהו? לייקים, תגובות, שיתופים, העברות, חיקויים… כל מה שישקף לנו שהשארנו איזה טביעת אצבע.ראו אותנו. שמעו עלינו. אנחנו כאן. אפשר לומר שדמותה של הרבנית מסמלת כל מה שהפוך מהמסרים החברתיים הנוכחיים ובהיעלמותה העדינה מהתמונה היא באופן פרדוכסלי מהווה מעין ‘עמוד האש’ של צניעות ופנימיות שכן, יש לזכור: ככל שנוכחותה וישותה היו מעטים ומצומצמים כך השפעתה הייתה אדירה עד בלתי נתפסת. כשהביאו פעם לרבי ערימת מכתבים לברכה הוא מסר אותם לרבנית. להשתוממות המזכירים ענה ‘נו, גם היא יכולה לברך. ואדרבא ברכתה נעלית יותר. כשאני נותן הברכה אז המקבל צריך לעשות ‘כלי’ שהברכה גם תתגשם. כשהיא נותנת הברכה אזי ההתגשמות מובטחת!’
וביחס אלינו, הרבנית הייתה כל מה שחסיד שואף אליו כל חייו. היא הייתה ביטול גמור לרבי. מילה שיצאה מפיו כפקודה מיידית הייתה בעיניה, ולמרות הכבוד הרב שרחש לה הרבי וניסיונותיו לחסוך ממנה כל מידע שעשוי לצער אותה, היא עקבה אחריו בשבע עיניים, דאגה לבריאותו וביקשה מהמזכירים לוודא שבאינסוף עבודתו הציבורית יאכל וינוח.
בעידן של סלפי’ז, כשכל אחד רוצה שיראו אותו ויאשרו את קיומו, נוכחותה הנפקדת במודע של הרבנית, מרצון ובחירה מכל תמונה, אירוע, התקהלות או שמץ כלשהו של כבוד או הכרה – הם כמגדלור לנו באפלה.
לסיום, סיפור קטן שמלמד אותנו שיעור גדול: לרבנית היה מגש כסף שקיבלה ממשפחתה והי’ה שייך לאדמו”ר הריי”צ. היה זה מגש לפמוטים. הרבנית לא העיזה להשתמש במגש שכן כלשונה, כיצד ‘אישה פשוטה’ כמוה יכולה לגעת בחפץ כזה? די היה לה להביט בו ולחוש התקשרות לרבה… כך אמרה.
ובמקום שאתה מוצא ענוותנותה – אתה מוצא גדולתה. שאזכה ללמוד. אמן.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
מוקדש להדס יהודית בת חי’ה ולרחל בת חנה לרפואה שלמה תיכף ומיד ממש בתוך כלל ישראל!
לפניות ותגובות: naamatu@gmail.com
–
באדיבות מגזין אתר נשי ובנות חב”ד
