בני המשפחה יושבים סביב שולחן השבת ומאזינים בקשב רב לדברי אבי המשפחה שמספר: הרה”ח דובער [בערק’ה] חן ע”ה הפליא בגודל מעלת קבלת העול של המשפיע ר’ ניסן נעמנוב ע”ה, וסיפר על כך:
פעם הזדמנתי לנסיעת לילה ברכבת עם ר’ ניסן, הבחנתי שר’ ניסן עמד כל הלילה. משחקרתי אותו התברר כי לא היו לו מים לנטילת ידיים, ומשכך, לא ישב מחשש שיירדם.
יוסי הקטן שומע ומתפעל. דמותו של ר’ ניסן מזהירה באור של קבלת עול ומעוררת בו מחשבות ושאיפות. החלטה מתחילה להתרקם בליבו: למרות הטרחה שיש לי בהכנת המים לנטילת ידים כל לילה ובפינויים בבוקר – כי אחיי האחרים שוכחים לעשות זאת – גם אני אהיה “קבלת עול’ניק” ולא אוותר על נטילת ידים ליד המיטה בשום אופן!
מחשבתו נקטעה כשקולו של אביו המשיך: “פעם, אכן היו חסידים של ממש”.
יוסי שומע ומבין: פעם היו, אבל היום זה כנראה כבר לא שייך! – ההחלטה והשאיפה שהחלה אך לצמוח – קמלה!
סיפר הרבי הריי”צ נ”ע: כשהיה הרבי הרש”ב נ”ע כבן ארבע או חמש נכנס ביום הולדתו לסביו הצמח צדק ושאלו תוך כדי בכי: “מדוע הקב”ה לא נגלה אלי כמו שנגלה לאברהם אבינו? ענה לו הצמח צדק כי כאשר יהודי בן תשעים ותשע מחליט למול את עצמו ראוי הוא שהקב”ה יתגלה אליו” –
לימד אותנו הרבי [לקוטי שיחות חלק א’ פרשת וירא] כי מה שסיפרו לנו על שאלת הילד ועל תשובת זקנו הצמח צדק, שהסכים עם השאלה – כל זה בשביל ללמדינו “כי ילד קטן אף הוא רשאי לשאוף שאיפות נעלות ואף להביע אותם בתוקף עד דמעות.
הבה, לא ניתן למוגבלות האישית שלנו, שמגבילה ומקטינה אותנו להסתיר מעייני ושאיפת הילדים את האופק הרחב והפתוח עד אין סוף ממש.
