איך לומדים לאהוב גם את התהליך? | גלי אלחנן

רגע, שניה, מירוץ החיים חטף אותי במהירות רבה.

תשרי? רבי? זה לא היה בכלל לפני שנה?

כבר לא כזה נחמד לחזור לשגרה, וההחלטות שלקחתי, וואי זו עבודה כל כך קשה.

חודש חשון תעבור כבר תלך, אני מחכה בקוצר רוח כבר לחודש כסלו.

עכשיו מול המחשב, אני מתבוננת ומהרהרת. למה בעצם אני מצפה?

ואני יודעת את התשובה, אני רוצה חיות, בעבודה, בתפילה במצוות.

וקיוויתי אולי הטיסה לרבי תעשה בשבילי את העבודה? הלוואי וקצת כמו בשנה שעברה.

אבל ההתלהבות הזו, לצערי הרב, לא חלק מסדר יומי. לא עכשיו.

בבוקר לא רוצה לקום מהמיטה, והאמת שבתפילה עפות המחשבות, על מה בדיוק אני אעשה כשאגיע לעבודה. ובעבודה אני רק מחכה לרגע שאגיע למדרשה. ובמכון אני כבר עייפה ורוצה לחזור לדירה. הפלאפון פתאום קורץ לי והאמת שממש אין סיבה, המשחקים וגם הפייסבוק משעממים אותי נורא.

אני יודעת מה אני מחפשת, מה אני רוצה. איפה אתה התענוג המתוק הזה שפעם היה לי בתפילה? אך ככל שהזמן עובר, כך זה הולך ופוחת. והאמת היא מרה, לא נחמדה. קיבלתי את זה מלמעלה, במתנה.

אפשר לבכות על כך? מותר לרטון?

ולמדתי שקשה אז בעצם טוב, כי התאמצות, זה בעצם הכנת הכלי, זה יותר משפיע ועמוק כי זה מגיע מבפנים. ולא נעים להודות, אבל כל פעם מחדש, אני מגלה שהדבר הקודם, שהתאמצתי עליו כל כך. גם הוא ניתן לי במתנה. ועכשיו אפילו על זה צריך לעבוד.

בלב החששות אותי מלחיצות, זה הולך להיות כך כל הזמן, כל פעם מחדש, אני אף פעם לא אהיה מרוצה?

אבל החששות האלו, אולי בלי להתכוון ממש מנחמות. כי בגן טרום חובה גם אז היה קשה, למדתי, וב”ה עליתי בהצלחה לגן חובה ואם אתם לא מאמינים אפילו יש לי תמונה. שתי הגננות עומדות כל אחת בצד אחר, מחזיקות קשת גדולה של פרחים ומריעות בשמחה, ואני, בתספורת פטריה שחורה, מסתכלת לרצפה ומסמיקה מבושה. הלחיים ורודות וגם במרחק שנים כה רבות, אפשר לראות ולהרגיש את ההתרגשות והגאוה, הידד עליתי לגן חובה!

כי זה בעצם החיים, כל הזמן, עולים ועולים. יהודי לא עומד אלא הולך והולך, אני נזכרת. הטבע שלנו זה לא להיות מסופקים במה שעשינו לפני שנה. גם לא לפני חודש, שבוע או אפילו אתמול. וזה כשלעצמו זה חסד עליון.

אז די למרירות, עשית את שלך, עכשיו צריך להוריד את התובנה הזו במעשה לעולם. אולי להמשיך ולהזכיר לעצמי, שאני פה נמצאת באמצע תהליך. והעובדה שהכל לא זורם חלק זה בעצם בריא.

אז איך לומדים לאהוב גם את התהליך?