"הרי עוד מעט סוכות?!" | סיפור מרתק מאת ארי סמית

ארי סמית, שבועון כפר חב"ד

'לונדון מיניסטורס' שבפינת הרחובות שאול המלך ואבן גבירול במרכז תל אביב, הוא כל מה שהוא ההווי של תל אביב. 'מוסד' תל אביבי טיפוסי המשלב בין כתליו מוסדות תרבות, אומנות ועסקים. בבניין משולב גם מגדל מגורים בן חמש-עשרה קומות. מגדל זה הוא אחד ממגדלי המגורים הראשונים בארץ שנבנה כמגדל יוקרה.

זה לא בדיוק הבניין שהיית מצפה לעבור בין כתליו, ולהיתקל בחסידשע פארבריינגען. טוב, לא נתקלתי ממש בחסידשע פארבריינגען, אבל לא אגזים אם אומר, שלרגע, כאשר ישבתי עם הגב' יפה אוריאל, בעלת עסק בבניין, שכחתי שאני ב'לונדון מיניסטורס'. זה לא רק מה שסיפרה, אלא אולי בעיקר איך שסיפרה. היא דיברה על הרבי באהבה נשפכת כזו…

גיבור הסיפור שלנו הוא אחיה של יפה, מר יצחק חכים. אדם מרשים מאוד. אדם מעורר השראה. אבל גם לאחותו יפה, ולבעלה יעקב אוריאל, יש חלק בסיפור המיוחד. אומנם שמעתי את הסיפור מפי כל 'בעליו'. אבל את רשימת הדברים אני מביא לפניכם מפיו של הגיבור הראשי, מר יצחק:

שבע שנים שהשתלמו

בשנת 1979 (תשל"ט) נולד לנו בננו הראשון. היינו שמחים ומאושרים, אבל רצינו עוד ילד. זה בושש לבוא. ביקרנו אצל מספר רב של רופאים. התברר כי יש בעיה רפואית רצינית. הרופאים יעצו לנו 'לרדת מהעניין'. אמרו לנו להתרכז בבננו הראשון שהסב ומסב לנו נחת מרובה. אבל אנחנו החלטנו להילחם בעבור עוד נחת…

אשתי עברה טיפולים רבים לא נעימים, בלשון המעטה. חווינו אכזבות רבות. היו רגעים שבהם היה נראה כי הדבר כבר לא יקרה. אבל כאמור, נלחמנו. תודה לה', לאחר שבע שנים של טיפולים והמון תקווה ותפילה, בשנת 1986 (תשמ"ו) נולד לנו בשעה טובה בננו השני, מיכאל.

מהרגע שנולד התמלא הבית כולו אורה. הוא היה ילד חכם ומתוק ששבה כל לב. במיוחד את לב אביו ואימו… התברר שהמלחמה הפרטית שלנו לא הייתה לשווא. לא ידענו את נפשנו מאושר.

פתאום

ואז קרה הנורא מכול.

בשלהי חורף 1988 (תשמ"ח), כאשר מיכאל כבר היה בן שנתיים, כמעט שנתיים וחצי, הוא החל להתאונן על כאבים בראשו ובבטנו. לקחנו אותו לרופא בקופת חולים, וזה פטר אותנו בשפעת חורפית טיפוסית. "זה העונה… ילדים רבים סובלים עכשיו מהשפעת הזו", אמר. הוא נתן מרשם. מובן שמילאנו בקפדנות את הוראותיו, אבל דבר לא עזר.

חלפו עוד כמה ימים, והמצב הידרדר עוד יותר. מיכאל לא מצא לעצמו מנוחה. הוא קדח מחום והזיע הרבה, והתחלנו לשים לב שהוא החל לאבד משקל. הרגשנו שאנחנו מאבדים אותו. הבהלנו אותו לרופא בכיר יותר. הוא ראה את מצבו של מיכאל. זה לא היה נראה לו טוב. הוא ביקש לעשות מייד בדיקות דם, הוא אף דאג לוודא שתוצאות הבדיקה יגיעו מיידית לשולחנו. לאחר המתנה טעונה ומתוחה הגיעו התוצאות; חשש ללוקמיה…

לאחר בדיקה מעמיקה יותר התברר שאכן המחלה הארורה ל"ע הגיעה לפתחנו ה"י. למחלה הזו ל"ע יש דרגות קושי שונות. המחלה של מיכאל הייתה מהקשות ביותר.

כמו כל הצרות שמגיעות ככה פתאום, גם הצרה שלנו הגיעה ללא כל הכנה. התהלכנו כסהרורים. לא יכולנו להכיל את הצער. זה היה כבד מנשוא. מיכאל היה ילד חביב ושמח כל כך, ופתאום הוא נובל כך לנגד עינינו. הוא נושא אלינו את עיניו, מבקש שנעזור לו, ואין לנו דרך להושיעו. זה לא בידינו. אין עט שיוכל לתאר את גודל הכאב והתסכול.

האפשרות היחידה

התעשתנו מהר מאוד. היינו חייבים זאת למיכאל. תשע שנים קודם לכן יצאנו למלחמה כדי להביאו לעולם, ועתה יצאנו למלחמת חורמה כדי להשאירו בעולם. לא פסחנו על התייעצות עם שום רופא נחשב בתחום. ניסינו דרכי רפואה שונות ומגוונות. במשך הזמן היה מיכאל מאושפז ארוכות בבית הרפואה וולפסון בחולון. זמן מה היה מטופל גם בהדסה עין כרם. ניסינו הכול. ידענו עליות ומורדות רבים. יותר מורדות. הרבה יותר.

חלפה תקופה של יותר משנה וחצי. מיכאל כבר היה בן ארבע. תוצאות הבדיקות האחרונות הראו שכל הטיפולים שנוסו עד עתה לא הועילו דבר. המחלה נמשכה במלוא עוזה. היה ברור שעלינו להיערך לסדרת טיפולים קשה ומפרכת בעבור מיכאל. הרופאים עשו כל מאמץ אפשרי ושאינו אפשרי כדי שלא להגיע לרגע הזה. מדובר בטיפולים קשים במיוחד וכמעט בלתי אפשריים בעבור ילד קטן בן ארבע. אך מצבו של מיכאל לא הותיר עתה כל ברירה אחרת. התחוור מעל לכל ספק שזו האפשרות היחידה…

גיב קידס דה וורלד

בדיוק באותם ימים התוודענו לכפר מופלא ושמו 'גיב קידס דה וורלד' (=תן לילדים את העולם) (give kids the world). הקים אותו יהודי יקר, ניצול שואה, ושמו הנרי לנדוירט. אילו לא הייתי נוכח שם בעצמי לא הייתי מאמין שקיים דבר כזה בעולם, אף שאני מאחל לכל עם ישראל שבהחלט לא יזדקק להגיע למקום הייחודי והנפלא הזה.

אי שם באורלנדו פלורידה, בלב אזור הבילויים הגדול בעולם, בינות לאגמים ולאוטוסטראדות, נחבא לו הגן הקסום. שני תנאים צריכים להתקיים כדי 'להרוויח' את הזכות לבקר בכפר המיוחד. ראשית, הכניסה היא לילדים, ולילדים בלבד. שנית, המקום מיועד לילדים שחולים במחלות קשות, מסכנות חיים, בלבד. גם אם חלילה האדם עומד בשני התנאים, עדיין נותרה המשימה הקשה להיבחר ולהיכנס למקום.

אם המשימה הוכתרה בהצלחה, צפויה לילד ולכל משפחתו המצומצמת (הורים, אחים ואחיות) שבוע שלם (לא יום אחד נוסף. גם לא שעה…) של הנאה חלומית בלתי נתפסת. הילדים מכנים את הכפר בשם 'כפר החלומות'. כל מה שילד יכול רק לחלום עליו, יש שם בכפר המיוחד הזה. והכול בגדול.

מצבו של מיכאל היה אז חמור כל כך, שהנהלת בית הרפואה התנתה את נסיעתנו בכך שיהיה לו רופא מלווה שיתמוך בו רפואית במשך כל המסע.

כאן התנדב לעניין אחד המלאכים הנפלאים ביותר שהכרתי מעודי. פרופ' עמי באלין, המכהן בתור מנהל מחלקת הילדים בבית הרפואה וולפסון. ההתמסרות שלו היא איננה דבר שאפשר להסביר. נפשי נקשרה בנפשו. אנחנו מדברים תכופות. גם הבוקר דיברנו… גם עשרים ושש שנים אחרי הכול. הוא, אגב, נצר לבעל שם טוב… הוא קיבל עליו ללוות את מיכאל. הטיסה שלו הייתה, אגב, על חשבונו הפרטי…

מלאכים רבים נרתמו למטרה העילאית. וכך, לאחר חודשים רבים של מהמורות קשות, שוב התאחדה משפחתנו הקטנה, יכולנו שוב להיות יחד, לטייל, לבלות וליהנות, לצחוק ולשכוח את הזמנים הרעים. זה נותן כוח ורצון רבים להמשיך ולהילחם.

החצוצרן והחלילן

השבוע המיוחד הזה הסתיים מהר, והנה היה עלינו לשוב ארצה, לנחות בחזרה למציאות המרה. כאשר הזמנו את כרטיסי הטיסה, דאגנו לכך שהטיסה בחזרה ארצה תצא מניו יורק. בתקופה ההיא התגוררו אחותי יפה (זו מ'לונדון מיניסטורס'…) ובעלה יעקב בניו יורק. רצינו לנצל את ההזדמנות ולבלות במחיצתם ימים מספר.

במהלך שהותנו בניו יורק העלה מישהו את הרעיון של ביקור אצל הרבי מליובאוויטש, כדי לקבל את ברכתו בעבור מיכאל.

גיסי יעקב, בעלה של יפה, הוא חצוצרן במקצועו. הוא הופיע רבות עם להקת פיאמנטה המיוחדת, המשלבת רוק ג'אז מזרחי ומוזיקה חסידית. יעקב בן משפחה שלהם ממש. עד היום הוא מופיע לצד אבי החלילן. פעמים רבות הוא מופיע בערבי חב"ד למיניהם.

יעקב יצר מייד קשר עם אבי. התברר שבניגוד לאגדה המופרכת של החלילן מהמלין, שבנגינתו הקסומה הוליך את כל העכברים שהציפו את המלין אל הנהר הסמוך, ושם הם טבעו למוות, החלילן שלנו (אבי שיהיה בריא) היה צינור לתופעה פלאית. זו אגדה אמיתית, חיה ונושמת.

פגישה וברכה ליד המעלית

אבי הגיע לבית אחותי. הוא ישב והסביר לנו על הרבי. הוא ציין שאומנם הרבי כבר איננו מקבל אנשים ליחידות. אך הוא דיבר עם המזכיר הרב גרונר, וזה הציע שאנחנו נמתין לרבי על יד המעלית לאחר תפילת השחרית, והוא יציג אותנו לפני הרבי. שמענו רבות על גדולתו הענקית של הרבי. אנחנו ברוך ה' משפחה מאמינה, והיינו מאושרים מאוד ונרגשים לקראת הפגישה והמחווה המיוחדת, אף שלא ידענו למה לצפות.

אינני יודע להצביע על היום המדויק שבו התקיים המפגש הזה, אבל זה אירע בימים הסמוכים ממש לתשעה באב 1990 (תש"נ).

הקדמנו להגיע. לפני שהרבי ירד לתפילת השחרית, יצא אלינו המזכיר הרב גרונר, התעניין על מה ועל מי מדובר, ותיאם איתנו היכן לעמוד כשהרבי ישוב מהתפילה. שעה ארוכה המתנו בלובי הקטן שעל יד המעלית. היינו דרוכים מאוד. היינו שם כל המשפחה, אני ואשתי, הבן הגדול ומיכאל. גם אחותי וגיסי היו שם. אבי פיאמנטה גם הוא לא עזב אותנו לרגע. הוא ליווה והדריך אותנו, ונתן לנו את ההרגשה שאנחנו במקום הכי טוב שיכול להיות.

והנה הרבי יוצא מהמעלית עטור בטלית ובתפילין… פניו פני מלאך… הרבי הביט בנו במבט חודר. הרב גרונר הצביע לעבר מיכאל, ואמר לרבי שהילד חולה במחלה ההיא. הוא אף הצביע לעברנו ואמר שאנו ההורים של הילד. הרבי אמר מייד תוך הליכה איטית, ותוך שאינו מפסיק להביט בכולנו במבט חודר: "בשורות טובות! תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים…" הרבי הדגיש כל מילה. אף שלא הורגלנו בהיגוי האשכנזי הכבד, הבנו היטב את ברכת הרבי ואמרנו "אמן" בהתרגשות רבה. עד שהספקנו להכיל ולהפנים, כבר נכנס הרבי לחדרו הקדוש.

הרבי, לא זו בלבד שבירכנו, הוא אף דיבר איתנו על חופתו של מיכאל… הרבי, בסגנון ברכתו, רומם וניתק אותנו לרגע מההווי הקודר שחיינו בו.

לא רואה איך יוצאים מזה

לא היינו חסידים מן השורה ולא אמדנו נכונה את משמעות ברכת הרבי. אבי השתדל מאוד שתחושותיו ידבקו בנו. הוא יצא מגדרו להלהיב אותנו בכך שאנחנו עכשיו בידיים טובות. אבל בימים ההם, לאחר יותר משנתיים של סבל ואכזבות, זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית לטעת בנו ביטחון…

חזרנו ארצה, ומיכאל אושפז מייד בוולפסון. עתה הוא היה אמור לקבל סדרת טיפולים קשה. אותה סידרה שחששנו ממנה כל כך. הוא הספיק לקבל שני טיפולים קשים. כאשר קיבל את הטיפול השלישי, הוא קרס. כל מערכות הגוף קרסו. שום דבר לא עבד כמו שצריך. מיכאל שכב ללא הכרה והרופאים נלחמו על חייו. מכך בדיוק חששו כל כך הרופאים. הם העריכו שגופו הקטן לא יעמוד בסוג כזה של טיפולים.

מנהל המחלקה זימן אותי ואת אשתי לחדרו, ונתן לנו להבין שעלינו להתכונן לגרוע מכול. "אני לא רואה איך יוצאים מזה", הוא אמר והשפיל מבט.

סוכות באמצע אלול

התעשתנו מייד. יצרנו קשר עם יפה וזאת הזעיקה את אבי. העברנו מסר חוצפני משהו: הרי הרבי בירכנו שנלווה אותו לחופה… והנה הילד בן הארבע וחצי שוכב ללא הכרה והרופאים אינם משתלטים על המצב… נותנים את ההרגשה שהמצב הזה הוא 'אל חזור' חלילה… זה היה תוכן המכתב שביקשנו להעביר לרבי. כאמור, לא היינו חסידים… הילד היקר שלנו שוכב על ערש דווי ר"ל… במר ליבנו, זה היה סגנון הדברים.

שוב קשה לי להצביע על התאריך המדויק שבו שלחנו את המכתב, אך אם אני משער נכונה זה היה באמצע חודש אלול. בוודאי לא אחר כך.

לאחר כמה שעות קיבלנו את תשובת הרבי. התשובה הועברה אלינו באמצעות חסיד מהעיר לוד. הרבי התבטא כלפי המזכיר: "למה הם דואגים, הרי עוד מעט חג הסוכות?!". התשובה הייתה תמוהה שכן היה זה זמן רב יחסית לפני חג הסוכות… לפחות חודש ימים קודם לכן… אך לתומנו חשבנו שכזה הוא סגנון דיבוריו של הרבי.

רוצה סוכה…

בינתיים המצב לא השתפר. מיכאל שכב מחוסר הכרה. הרופאים אמרו לנו שכל יום שהוא שורד בו הוא בבחינת נס.

והנה הגיע ערב חג הסוכות. אני יושב ליד מיטת חוליו של מיכאל, מהרהר בתוגה על המצב, והנה לפתע פוקח מיכאל את העיניים ואומר, או נכון יותר ממלמל: אני רוצה לאכול… אני רוצה סוכה…

כמעט התעלפתי. התחלתי לצעוק מהתרגשות. קראתי לאחיות שהיו באותה עת במחלקה. הגיעו כל הרופאים, בדקו ומיששו. לא הייתה שם עין יבשה…

לא הייתה לו למיכאל כל דרך לדעת שאותו היום ערב חג הסוכות היה… אבל הוא ביקש סוכה… "למה הם דואגים, הרי עוד מעט חג הסוכות?!", התבטא הרבי.

בניגוד לדעת הרופאים, בליל התקדש החג לקחתי את מיכאל לסוכה. הוא שתה שם מהיין. אומנם הוא הקיא והגיב קשה, אך מהרגע ההוא ואילך הוא החל לאכול לאט לאט עד שהמחלה הארורה נעלמה כלא הייתה…

ברכת הרבי "תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים" התקיימה במילואה. לפני כשנתיים וחצי מיכאל התחתן ברוך ה'. את ההתרגשות ששררה בשעת החופה אי אפשר לתאר…

מיכאל הוא כיום אזרח עובד צה"ל בדרגת רב סרן, הוא משרת בתחום ההתמחות שלו בתור מהנדס חשמל מתמטיקאי, ויש לנו ממנו נחת כפי שכל אימא ואבא יכולים רק לבקש…

כתבי תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם ולא תועבר לצד ג׳.

המייל שלך כאן ואת מעודכנת