בנ”י יצאו כבר ממצרים, ראו על הים גילוי אלוקות שאף הנביא יחזקאל לא ראה, הכינו את עצמם ארבעים ותשע יום לקראת קבלת התורה. ואף קדשו את עצמם שלושה ימים כדבר ה’ למשה.
ואז, ברגע האחרון לפני שמתחיל מעמד הר סיני מצווה הקב”ה את משה לצוות את בני ישראל “רד העד בעם פן יהרסו אל ה’ לראות, ונפל ממנו רב”.
משה עונה לקב”ה: לא יוכל העם – איני צריך להעיד בהם שהרי מותרין ועומדין הם היום ג’ ימים ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות: רש”י י”ט, כ”ג,
אך הקב”ה עונה לו: לך רד – והעד בהם שנית שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה: רש”י יט, כד
והסיבה – כפי שכבר אמר הקב”ה בתחילת הציווי: פן יהרסו וגו’ – שלא יהרסו את מצבם ע”י שתאותם אל ה’ לראות ויקרבו לצד ההר: רש”י יט, כא.
למרות דרגתם וההכנות שהם עשו, ולמרות שהם הוכיחו שהם עושים בד”כ את מה שמוטל עליהם, עדיין אין ביטחון שבעת המבחן – התגברות התאווה לראות את ה’, הם יעמדו במבחן, ולכן הם נזקקים לחיזוק – זירוז נוסף.
גם אחרי תהליך חינוכי מוצלח של הקניית הערכים והפנמתם ע”י הילדים. עדיין לא תמה מלאכתו של המחנך.
טבעה של התאוה לסוגיה השונים וכן שאר הקשיים והנסיונות – ‘רוח שטות’, לגרום לאדם להתעלם מהידוע והרצוי גם אם רצוי לו באופן אישי. ולהגרר אחרי תאוותו.
המחנך צריך תמיד לעמוד על משמרתו ולזרז את המזורזים, בעידוד עקבי, בסיפורים מזדמנים, ובמילה מחזקת שתעמוד לצידם בעת שיזדקקו לה – בשעת הנסיון.
– דמות דיוקנו של אביו נראתה לו.
