מדוע אנו לא מתירים לעצמנו להשתחרר ממועקת החורבן?

השבוע נפתחו ימי "בין המצרים" – שלושת השבועות שבין צום שבעה-עשר בתמוז לצום תשעה באב. בימים אלה נוהגים מקצת דיני אבלות לזכר מאורעות החורבן שהתרחשו בהם: בקיעת חומת ירושלים, כיבוש העיר על-ידי אויבינו, ושיאו של החורבן – שריפת בית-המקדש.

מדי שנה אנו משמרים בקפדנות את זכר החורבן. מתאבלים, צמים, מקוננים ולא מתירים לעצמנו להשתחרר ממועקת החורבן. מדוע? למה חשוב כל כך להנציח זיכרונות קשים מהעבר ולא לשכוח אותם?

*

את התשובה לכך נקבל כאשר נבין אל נכון את מהות העונשים המגיעים משמים. עונשים אלה אינם פורקן של כעס מצטבר. הקדוש-ברוך-הוא אינו חלילה כבשר ודם שמתמלא חמה כאשר לא מקיימים את רצונו ומגיב בנקמנות. העונשים שהוא מטיל נועדו אך ורק לסייע לבני-האדם לחזור לעצמם, אל מה שהם באמת, כפי שהיו בטרם חטא, ואף להתעלות למעלה מכך.

כאשר נכשל אדם בעברה מוכתמת נשמתו ברפש רוחני וכדי להסירו עליו לעבור תהליך טיהור. אמצעי הטיהור הם העונשים. העונשים מטבעם מכאיבים, מייסרים ומענים – אבל לא זאת מטרתם. המטרה היא הניקיון הרוחני והטהרה של הנשמה, והכאב הוא רק תוצאה נלווית.

אנו אמנם לא מרגישים את היטהרות הנשמה על-ידי העונשים, באותה מידה שאיננו חשים את הלכלוך שדבק בנשמה על-ידי החטאים. אנו מרגישים רק את הכאב והצער. אבל האמת היא שהכאב והצער נובעים ממשהו שנעשה אך ורק לטובתנו. מתהליך שמיועד לנקות ולרומם את נשמותינו.

במילים אחרות: העונשים משמים הנם ביטוי טהור של אהבה. אהבת אב הכואב את התלכלכותם של בניו ומשפשף וממרק אותם כדי להשיב להם את ניקיונם ואף להעניק להם ברק עוד יותר גבוה.

כאשר משתף אדם פעולה ומסייע לתהליך הטיהור הרוחני שעובר עליו, הוא ממהר את סיומו. מהו שיתוף הפעולה הנדרש? – שיפור ההתנהגות והמעשים והתאמתם לרצון הבורא. וזו אפוא הסיבה שאנו משמרים בתודעה את מאורעות החורבן, המאורעות שאת תוצאותיהם אנו נושאים עד היום הזה, כל עוד לא נגאלנו מהגלות ונבנה לנו בית-המקדש מחדש: הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנזכור שאנו שרויים בעיצומו של תהליך טיהור – כדי שנשתף פעולה ונמהר את סיומו.

מנהגי האבל נותנים לנו תזכורת מה בעצם עובר עלינו, כדי שלא נשכח את המוטל עלינו – לטובתנו אנו. שלא נשכח לשפר את מעשינו, כדי להאיץ את הטיהור והזיכוך של נשמותינו ובכך להביא את עצמנו אל הסוף הנכסף של התהליך – הגאולה השלמה.

*

מסיבה זו קורא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ללמוד במיוחד בימי "בין המצרים" על מבנה בית-המקדש. הלימוד על מבנה המקדש מהווה בכל עת סגולה למהר את בניינו בפועל. אך בימים אלה מוסיף הלימוד ומחדד את ההכרה בכך שכל המטרה באבל אינה להנציח את החורבן – אלא להוביל אותנו אל הבניין. ובלשון המדרש: "ובשכר… שיתעסקו לקרות בה – אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית".

במיוחד בשנים האחרונות, כאשר הגאולה כבר ממש בפתח, מדגיש הרבי כי הלימוד צריך להיות לא מתוך זיכרון החורבן, אלא מתוך רצון כביר לחזות בבניין הבית השלישי ובידיעה ברורה כי זה עומד להתגשם בכל רגע.

כאשר למדים על מבנה הבית – המפורט בהלכות בית-הבחירה בספר היד החזקה לרמב"ם, במסכת מידות ובפרקים מ-מג בספר יחזקאל – מלבים את הכמיהה והציפייה לראות כבר את הבית בבניינו, והכמיהה מובילה לעשיית מצוות מוגברת, שבזכותה תתגשם הכמיהה, תכף ומיד ממש.

(מתוך מגזין אתר נשי ובנות חב"ד)

כתבי תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם ולא תועבר לצד ג׳.

המייל שלך כאן ואת מעודכנת