מירי שניאורסון
“קוראים לי אדר ואני מירושלים. אנחנו רוצות להגיע לשבת בכפר חב”ד”… שלום אדר, אני עונה ומיד שואלת: אדר בא’ או בה’. היא מתעלמת לרגע מהשאלה ושמחה שלא עניתי בשלילה. “אז יש אפשרות שתסכימי לארח אותנו בשבת”, ספק קובעת ספק שואלת.
בליל שבת הן מקשיבות בעניין רב לגב’ רחל בולטון. בשבת בבוקר הן עושות סבב בבתי הכנסת של הכפר ומתפעלות מהקידושים וההתוועדויות שעורכות הנשים בבתי הכנסת אחרי התפילה. הן אמנם מרימות גבה בלי ביקורת ובלי שיפוטיות על כך שנשים לא מגיעות לקבלת שבת בבית הכנסת, אך מאידך, הן חוזרות ומתפעלות מהשיעורים הרבים לנשים בבתי הכנסת של הכפר.
אבל השיא עוד לפנינו והוא מגיע בעת רעווא דרעווין. בשעת בין הערביים, כשעה לפני צאת השבת, שעה בה הן מורגלות בסעודה שלישית, אנו מתאספות לנגן ניגון ולספר סיפורים. הן מספרות לי את שלהן. הן כבר עשו צבא או שירות לאומי וכעת הן בדרכן לתואר הנכסף באחד המקצועות הנחשקים. כולן בנות טובים שכבר הספיקו לחרוש ולחוות את דרום אמריקה או את המזרח. מה עוד נותר להן לעשות, להקים בית?
אז זהו שהן עדיין לא סגורות על עצמן. לחלקן זה נראה “מוקדם מדי”, חלקן עוד “חושבות על זה” וכן הלאה. אני מקשיבה ולבי נחמץ אך בהגיע תורי אני מספרת להם על פרשת השבוע (משפטים), על עבד עברי ועל עבדות מודרנית. על התמכרות ועל עצב. על שמחה ועל מחשבה שיוצרת מציאות שמחה.
הגיל הממוצע בקבוצת הבנות נע סביב 25. יש כאן בְּנות 21 ובנות 30. הן נראות מאושרות ואף מועשרות. כאילו לא חסר להן דבר. השבת הזו מגיעה לאחר שנה של לימוד תניא בירושלים. הן מגובשות וניכר שיש להן לכידות חברתית. כאשר השבת מסתיימת, אני שואלת “מה תיקחי איתך מהשבת הזו בכפר חב”ד?”.
בסבב הסיכום הן עונות לתדהמתי את התשובות הבאות בקצב ובלי להניד עפעף: שלווה, שמחה, איזון, אמהות, חסידות, אהבה, אחווה ושלום. וואו! כנראה שאנחנו עושות משהו טוב בכפר הקטן שלנו… כל מה שאנחנו צריכות זה רק לפקוח את העיניים ולראות את המשכן שאנחנו עמלות עליו (ועשו לי מקדש). הנה, ברוך ה’, יש פירות טובים.
כל אחת מאיתנו התורמת להפיכת העולם לדירה לו יתברך, נחשבת כבונת המשכן ממש בידיה. משה רבנו מבקש מכל אחד לתרום מרכושו: זהב, כסף ונחושת. ההשתתפות ההמונית הזאת בפעם הראשונה בהיסטוריה מאז ימי אדם וחווה בגן עדן, שהקב”ה יורד לשכון כאן בעולם הזה הגשמי. לכאורה היה נכון להניח שרק לצדיקים וטהורים יהיה מותר להשתתף במשכן. אך מסתבר שבמתן תורה נטמנה בכל יהודי נקודה יהודית שמעוררת אותו לתרום ולהתחבר וזו הסיבה שכולם, כל עם ישראל, שותפים ביצירת משכן לקב”ה במדבר.
והנשים? להן יש חלק מרכזי בהקמת המשכן כפי שהתורה מספרת לנו בהמשך הפרשיות “וכל אישה חכמת לב”, ועוד. והמשכן נבנה גם היום בלבה של כל יהודייה. הידיעה שיש בי נקודה יהודית שמקשרת אותי לה’ בכל מצב, מזכירה לי את ה”פלא” שבי ומסייעת לי להיות תמיד בשמחה. כי השמחה משפיעה על כל פעולה. כשאת שמחה – חייך שמחים. סביבתך שמחה. ואת חיה בתחושה של הצלחה!
—
רוצה להיות עשירה? זה אפשרי. הרבי חוזר ואומר לנו שלכל אחד ואחת מאיתנו מוכנים אוצרות עמוסים של שפע ברכה ברוחניות ובגשמיות, והם מחכים רק לך! בפרט עכשיו, בזמן הגאולה, ישנה עשירות מופלגת לכל אחת כמו ביציאת מצרים. כל שעלייך לעשות הוא להשתדל להיות ראויה לקבל אותה.
העשירות הזו תגיע אלייך בהוספה בלימוד התורה וקיום המצוות. היא קיימת ועלינו רק לגלותה. איך? בשמחה. משנכנס אדר – מרבים בשמחה. ואם צריך, אז נעזרים בשירה, ריקודים, ואפילו בתזמורת וכלי נגינה. ושמחה, מוטב שתיעשה בצוותא. עם חברה, אימא או בת. מצווה גדולה להיות בשמחה!
הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי” – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו |
