תמיד הייתי אומרת שאתה עב״מ
עצם בלתי מזוהה
לשבת בשיעור שלך היה כמו להיות בין שמים לארץ
קאובוי של קדושה, רוכב מעל החומר
עם חץ וקשת, תמיד מצליף – בול למטרה.
השתיקות שלך היו מרעידות את הלב
ממש ככה
רגעים בהם אפשר היה לראות
שאתה בשמיים והשמיים בך.
טיפסת גבוה, בצניעות מלחיצה,
הורדת אלינו רזי עולם, מסאג׳ לנשמה.
כשנכנסתי בפעם הראשונה לשיעור שלך,
בעודי נערה, שמעתי אותך כמעט גוער בנוכחות:
מה אתן עושות כאן עכשיו?
לומדות תורה?
צאו החוצה!!!
יש נערות מעבר לרחוב שאפילו לא יודעות כמה הקב״ה אוהב אותן.
לא צריך לדעת את כל התורה בשביל להצליח להפיץ עניין כה פשוט.
החן והנחרצות כמו אגרוף בבטן.
שם קיבלתי על עצמי את שליחות חיי.
במשפט אחד שלך!
לפזר בעולם את הבסיס של הבסיס
קודם כל, לפני הכל, וגם אחרי הכל,
הקב״ה אוהב אותך! ככה! בדיוק!
לא מזמן, התקשרתי,
פרסתי בפניך פרשת דרכים,
אמרת שאתה צריך זמן לחשוב, חזרת לאחר שבוע.
קיבלתי מנה גדושה של כוח לקראת החלטות גורליות,
אף פעם לא החלטת בשבילי,
תמיד נשאר שם המרחב בשבילי להחליט,
גם כשרציתי בעיניים עצומות להפיל הכל עליך.
הקפדת לקחת בחשבון את כל הרבדים,
להחזיק ראש בעניינים הפרטיים שלי,
גם כשאני קצת איבדתי.
לחדש ולהאיר גם לאחר דיונים רבים.
בסוף השיחה הודיתי לך על זמנך היקר והתנצלתי
חששתי להפריע.
פתאום,
מתוך החולשה והשקט שאפיין את השיחות איתך,
הרמת את קולך באחת וצעקת.
צעקת:
״תתקשרו!
בשביל זה אני כאן!״
כאילו עומד לפניך קהל שלם.
שמעתי את קולך נרעד.
ולא, לא כי פחדת,
רק כי דחפת להיות של הרבי,
גם בכוחותיך האחרונים.
יש עוד דברים שרציתי לשאול
יש עוד הכוונות שביקשתי בליבי
ולא העזתי להתקשר
אפילו שהפצרת בי,
טיפשה שכמותי.
לפני 3 שנים, חלאקה לדוד – בני.
עשינו סבב של ציוני דרך קדושים,
תלתל הזהב הראשון בקבר רחל אימנו,
השני בקבר דוד,
המשכנו לכותל,
וקינחנו בגלידה בשדרות ממילא.
משום מקום הופעת שם,
12 בלילה, אתה מעוטר בבניך שהאירו בתמימותם.
כי אם כבר מסע בין ציוני דרך משמעותיים של קודש,
אז איך בלעדיך?
היו שם כל בני המשפחה, סבים, סבתות,
ואז הופעת אתה! האבא הרוחני שלי.
פניך זרחו לקראתנו,
ברכת וגזרת תלתל, אחריך, גזרו בניך.
דמעותיי גלשו בזו אחר זו,
כי זכות מדויקת כזו בשבילי – אין!
שדרת חנויות, אמצע הלילה – שיא הקדושה.
כזו היתה דרכך!
היה אדם אחד בעולם הזה שהיה עוגן אמיתי בשבילי!
נטול פוזה
אף לא טיפת כוחניות או דאווין,
קול שקט, הילוך איטי,
על הנקודה, כל הזמן.
בהומור, בקלילות ובחדות שמרסקת כל הגנה או התנגדות.
זכיתי,
ברוך ה׳ שזכיתי להפנים את רוחך בליבי.
מרגישה שהדמעות הללו חוטאות לך עכשיו,
שומעת אותך אומר לי: זה צעד גדול לגאולה.
עכשיו זמן לרקוד, להיות בשמחה!
תמיד אמרת שבכל נקודת זמן נתונה
אנחנו קרובים יותר מאי פעם לגאולה.
גם אם נראה לנו שהכל מסביב שחור.
על אחת כמה וכמה ביום כזה.
ברגעים אלו אני עוד מתקשה, האמת…
אבל מבטיחה, מבטיחה,
להתחזק, לשמוח ולרקוד,
כי זו היא לי, צוואתך.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים
״הקיצו ורננו… את ההמשך עוד קצת קשה לי לכתוב…
אליה נוי
(הכותבת עוסקת בנוער בסיכון ופסיכודרמה, ובוגרת ‘אור חיה’ בירושלים)
