ספר במדבר פרק כט
(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:
“ראש השנה” חג מלא תעלומות הוא, יודעים עליו הכל ולא יודעים כלום, הבה ננסה “לתפוס ראש”…השנה, ולפענח את צפונותיו של “יום הדין” הלזה, באמצעות סדרת שאלות-פשוטות :
1. כל אחד ממועדי ישראל מפורש שמו של החג במקרא [מלבד התאריך בו חל החג] יחד עם המצווה המיוחדת לחג זה, עם הנימוק לציווי המיוחד ביום זה [לדוגמא: “חג הסוכות” – “בסוכות תשבו” והנימוק: “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים” וכן כל המועדים ]
וראה זה פלא! שם החג “ראש השנה” אינו מופיע כלל במקרא , מופיע רק תאריך “ובחודש השביעי באחד לחודש”, מופיעה גם מצוותו המיוחדת “יום תרועה יהיה לכם” , אין גם שום נימוק מדוע בתאריך הראשון לשביעי (בתאריך העברי…) יש להשמיע קולות ותרועות?…
2. לשם מה דרוש לקב”ה להקדיש יממה שלימה או שתיים כדי לשקול במאזני-הצדק את מאזן הזכויות והחובות? וכי אין הוא יודע מספר הזכויות והחובות של כל האנושות בכל רגע נתון כשם שיודע את מספר החיידקים וכוכבי-היקום? ושמא צריך הוא לפנות את ימי א’ וב’ בתשרי מכל עיסוקיו הקוסמיים, כדי לעיין ב”תיקיהם” של כמה מיליוני יהודים, או לקרא “עדויות ומסמכים מרשיעים או מזכים”?…
3. היכן הם תוצאות-הדין העליון שכולם כה רועדים מפניו? האמנם כל הצדיקים שנחתמו לחיים, מבוטחים מכל רע השנה? והאם כל אותם רשעים ש”רוב זדונותיהם” ברור, שנחתמו למיתה, יתפגרו בשנת תשע”ז?… ואל תשיבני ששכר ועונש על הנהגת האדם, יחולו עליו רק לאחר מאה ועשרים, שאם כן מאי משמעות “יום הדין השנתי” האמור לקבוע מה יתרחש במאורעות חיי, כאן למטה בעולם הזה ובשנת תשע”ז?!
אמנם ידועה דעת הרמב”ם לגבי הדין של ראש השנה:
…ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
אבל דבריו אלו דורשים הבהרה, שהרי אם השיקול הוא כה מיסטי ובלתי קשור להנהגה הגלוייה של האדם, עלול הוא לחשוב בלבו: “למה לי להשקיע בשמירת המצוות הרשמיות ודקדוק בהלכה,
הרי אחר כל המאמץ יבוא עוון אחד השקול כנגד כמה זכויות (ואני הרי לא מסוגל לשקול היכן לשים את הדגש ואפסיד בדין…) וחברי פורק העול יתמזל לו לקיים איזשהו מצוה גדולה וייחתם לחיים למרות חטאיו המרובים…האמנם?!
4. מי הם הנידונים ב”יום הדין” של ראש השנה – האם עם ישראל בלבד [כמ”ש: “תקעו החדש שופר…כי חק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב” או כל האנושות והיצורים (כמ”ש: “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” ) ?
5. אם אמנם הדין והמשפט חל על כל האנושות – הייתכן לדון באותו תאריך ובאותו הליך-משפטי, את ישראל עם סגולתו, הקרויים: “בנים אתם להוי’ אלוקיכם” בחבילה אחת עם כל האינדיאנים, האירנים והשבדים … עליהם נאמר: “הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו” ?! והלא גם במלכותא דארעא אין דנים חיילים בבית משפט אזרחי, אלא בבית משפט צבאי עקב מעלתם המיוחדת)
6. בקשר ל”יום הכיפורים” ברור שאיננו קשור כלל לאנושות-הכללית, שהרי הם לא חטאו בעגל ולא להם נאמר: “סלחתי כדברך” (שלא כ”ראש השנה” שהוא יום בריאת האדם, אירוע אוניברסאלי) – ומעתה אם ה”חתימה” ביום הכיפורים היא רק לישראל, הוי אומר שגם ה”כתיבה” היא רק לישראל בלבד, (שהרי אין כותבים מסמך בנושא אחד וחותמים על נושא אחר…) – כיצד אם כן יבוארו כל הציטוטים המדגישים את אוניברסאליותו של ראש השנה?…
7. ושאלה אחרונה על האמור בתלמוד:
אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיּם. שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים – נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתַּר לְחַיִּים. שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים – נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתֵּר לְמִיתָה. וּבֵינוֹנִיִּים – תְּלוּיִם וְעוֹמְדִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. זָכוּ – נִכְתְּבוּ לְחַיִּים, לֹא זָכוּ – נִכְתָּבִים לְמִיתָה.
וכבר פסק הרמב”ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ג – מיהו ה”בינוני”:
(א) כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו:
הבה נחשוב כמה יהודים מצבם הוא בדיוק “מחצה על מחצה”? האמנם נועד יום הכיפורים רק עבור קומץ של “אחד מעיר ושניים ממשפחה” ?!.. (ואם הכוונה היא ל”בינוני” על פי ספר התניא – לדעתו אין ה”בינוניות” מתייחסת לסכום מעשיו ש”מחצה” מהם עוונות, אלא לאישיותו שהיא חצוייה “מחצה על מחצה” כלומר, זהותו ההכרתית והרגשית עדיין אינה מזוככת ויתכנו אצלו תאוות-שליליות אבל בתחום-ההתנהגותי אין בו אפילו עבירה אחת! על אחת כמה וכמה שמדובר בבודדים)
המשפט הכללי
הביאור הנקודתי שיפתור את כל התמיהות הללו הוא, שבראש השנה מתרחשים בו זמנית שני אירועים:
האחד: “משפט כללי” על כל היקום ויצוריו, שמשמעותו איננה שקילת מצוות מול עבירות, שהרי “בריות בו יפקדון” כולל גם פילים ואנטילופות ומלאכים… אלא משמעותו יום גורלי מאד, בהיותו “היות הרת עולם” – יום הולדתו של היקום! וכשם שביום הולדתו של ה”מיקרו-קוסמוס” [האדם] נקבעים כל מאורעות חייו, כמבואר בחוקי האסטרולוגיה, כך גם ביום הולדתו של ה”מאקרוקוסמוס” [היקום בכללו] בתאריך הלועזי [הבנוי על לוח-שמשי הקובע את המזלות] שבו חל “בחודש השביעי באחד לחודש” – נקבעת תמונת היקום האוניברסאלית. אבל קביעת גורלו של הפרט בתמונה זו, איננה אלא במידת היותו “חלקיק זניח בתוך הפאזל של היקום”…
[ואין הכוונה שאין “השגחה” על הפרט, חלילה, אלא ע”ד המצלמה הדיגטאלית המפיקה תמונה המורכבת מחמש מיליון פיקסלים, אשר כל פיקסל שונה בגווניו ובמיקומו, בהתאם לתכנון-מדוייק של מחשב המצלמה ולא באקראי , אבל הצלם המשתמש במכשיר משוכלל זה, אין לו ענין ספציפי בכל פיקסל כשלעצמו, אלא בהתכללותו בתמונה הכללית.
או בסגנון אחר: במוסד אקדמאי שיש בו רבבות סטודנטים, הכל גלוי וידוע לפני ההנהלה, שם הסטודנט, גילו, מספר הזיהוי שלו, מבחניו וציוניהם ותשלומי שכר הלימוד שלו, הכל בפיקוח ובהשגחה פרטית לפרטי-פרטים (ולא באקראי…) , אבל הסטודנט כפרט, אין להנהלה כל “אינטרס” בו, במהותו, במצב רוחו ובענייניו ה”אישיים”, בעיניה אין הוא אלא “מספר זהות”, “מרכיב-זניח” המהווה חלקיק ב”מצבת-התלמידים” הכללית…]
התהוות תמונה גלובאלית זו ביום הולדתו של היקום, היא הקרוייה: “יום הדין” עקב היותה חורצת גורל כל פיקסל בתמונה הכוללת, אבל כל אדם-פרטי [יהודי כגוי] איננו תופס מקום בקביעה זו, אין בה התייחסות להתנהגותו בשנה החולפת, אלא גורלו נקבע על פי “התכנון האלוקי” של תמונת השנה הבאה, האחד נפל בחלקו להיות “הפיקסל הלבן” וחברו נפל בחלקו להיות “הפיקסל השחור”…
בשפת החסידות נקראת ההשפעה זו הבאה מן “המקיף העליון”, הלא הוא הרצון האלוקי שמעל ל”חכמה” שבעולם הספירות שבאצילות (כלומר, מעל למקור ההשפעה-הפנימית המותאמת על פי טעם ודעת, “אורות בכלים”, לכל אחד לפי מעשיו), שפע זה קרוי: בחינת אחוריים, כי אלו המקבלים שפע זה, אין המלך מתכוון אליהם כפרט, אלא כמרכיבים בתמונה הכוללת של היקום.
כשם שהכלבים והחתולים הניזונים משפע עצום ורב במיכלי האשפה של אולם החתונות, אין זה מפני שהמלך שהשיא את בתו יחידתו, התכוון לכבדם … אלא שהם מהווים את “התחנה האחרונה” במסע שפע הכיבוד שנועד לשרים הנכבדים היושבים ראשונה במלכות ורואים “פני המלך”, המקבלים את מנתם ב”צלחת” אישית ומכובדת, לא כן הרשעים, שהיונקים בשולי השפע וצמצומו, מן הפסולת הכללית רבת הכמות, בחינת “דרך רשעים צלחה” אך לא ב”צלחת”…
ומאחר וקביעה גורלית זו של מיקום הפיקסלים וגווניהם, נובעת מהיות יום זה “הרת עולם” יום הולדת של מיכלול היקום, אין זה אירוע-יהודי, אלא אוניברסאלי, על כן אין הוא מוזכר במקרא…
והיחס האישי
וכאן מקומו של האירוע השני-הנוסף המתרחש ביום גורלי זה:
“משפט-אישי” לכל יהודי פרטי, בהיותו שייך לעם שכל אחד מ”אישיו” מסרב להיות “טיפה חסרת-פנים באוקיינוס האנושות”… איננו מוכן להיות סתם-פיקסל , אף אם ייפול בגורלו להיות במיקום טוב ובגוון הכי מוצלח, אבל לא יהא בראש מעייניו של הצלם, הוא מתחנן כ”בן” לקבל “יחס-אישי” מאבינו שבשמים, בהתאם למעשיו, דבר המורה שמתעניינים בו “אישית” ופרטי התנהגותו “נוגעים” לצלם עצמו.אף שיתכן שאם יתייחסו אליו “אישית” ייצא מופסד, עקב צמצום השפע אליו במידה ש”לא זכה”, בכל זאת מעדיף הוא סיכון זה על פני האופציה “לעשות חיים” של שפע מבחינת “אחוריים”… חיים שכאלה, מוות הם בעיניו!
ע”ד פתגמו של הרבי מקוצק נ”ע אודות פשר-עונשו של הנחש “עפר תאכל כל ימי חייך” [שלכאורה אינו אלא פרס… שהרי גם אם יחיה אלפי שנים עפר כדור הארץ לא יכלה, ולעולם יהא מזונו מוכן לפניו] – אלא שאין לך עונש גדול מזה, שהבורא מנתק את יחסו אליו, מקציב לו פרנסת-נצח, שלעולם לא יחסר לו מאומה, לעולם לא ירים ראשו אל הקב”ה לבקש, כי הוא לא רוצה להכיר אותו… אכול עפר לשובע והיחנק משפע כרמש נאלח!…
אי לכך, גילה לנו אבינו שבשמים בתורתו, אשר הדרך להיחלץ מ”יום הדין של הפיקסלים” ולהרשם בפנקסו האישי של הקב”ה, הוא על ידי “יום תרועה יהיה לכם” , קול השופר מבטא את זעקת הנשמה היהודית “מן המיצר” והתחננה להיות “מושגחת בהתעניינות אישית”, אזי היא “נכתבת לחיים” , כלומר, ל”קשר חי עם הבורא”
ע”ד המשל הנפלא המבאר את הפסוק: “שבטך ומשענתך המה ינחמוני” ומקשים העולם: בשלמא “משענתך” אבל “שבטך” [שהוא ענין היסורים] ינחמוני?! מה נחמה יש ביסורים רחמנא ליצלן ?…
אלא מלה”ד: לכבשה שברחה מן העדר וטיילה בשדות ובכרמים עד שנקלעה , בלא משים, לעבי היער שם בילתה בנעימים ורעתה בשושנים, עד שנטו צללי ערב ועיני זאבים החלו לנצנץ לקראתה, כשהיא מתחלחלת מפחד, וברגע הקריטי בטרם השיגוה הזאבים גילה הרועה את עקבותיה וברוב כעסה על בריחתה, הגיע מאחוריה והצליף על גבה בשבטו, הכבשה התכווצה מכאב ההצלפה , אך בו זמנית הרגישה אושר בהכירה כי הרועה נמצא לידה…
כלומר, ה”כתיבה לחיים” אין בה ביטוח שלא יאונה לו כל רע במשך שנת תשס”ט, כשם שה”כתיבה למיתה” איננה מחייבת שהלה יכתוב את צוואתו ויזמין מצבה…יתכן שתהא לאדם שנה מוצלחת בבורסה ובבריאות, אך זה רק בגלל שנפל בגורלו להיות “הפיקסל המאושר” כאושרו של הנחש… ומאידך, ה”נכתב לחיים” מה שלא יארע לו, לטוב או לרע, ירגיש תמיד את קרבת אלקים, פעמים תהא זו לטיפה ופעמים צביטה, אבל תמיד מאבא’לה המתייחס אישית אלי ולהתנהגותי שמאד “מעניינת” אותו. ואין לך אושר גדול מזה!
[לשון אחרת: פרטיה של התמונה הכללית, גם הם בהשגחה פרטית מדוייקת, אחרת לא יוכלו להצטרף לתמונה כללית, אלא שזו נקראת “השגחה נעלמת” , כלומר, שלא ניכרת לעין הרואה , כי לא מובחנת כאן “תגובה-אלוקית” על מעשהו של הפרט, הרי שהגורם ל”מיקומו” בפאזל של התמונה אינה התנהגותו של הנברא, אלא החלטתו ותכנונו של הבורא, לא כן מי ששואף להכתב ב”ספרן של צדיקים” לדביקות מושגחת גלוייה, אצלו ניכרת לעין הרואה “תגובה-אלוקית” להנהגתו של היהודי, כך שהוא הוא הגורם הישיר לכל מה שיבוא עליו מידו של הבורא]
“תזכורת” לקב”ה?!..
על פי זה יובן מושג ה”זכרונות” בו אנו מבקשים לרענן את “זכרונו” של הבורא… והדבר תמוה: והלא “אין שכחה לפני כסא כבודך”? אלא שמדובר ב”דימוי-מושאל” מתחום הפסיכולוגי, שהרי אותו מידע שלמדנו אי פעם ושכחנוהו, לא התאדה ממוחנו, אחרת לא היינו מסוגלים לעולם “להיזכר” בו. אלא הוא “טבע באוקיינוס התת-מודע” שם איבדו כל מילייארדי פיסות המידע, את “צורתם הספציפית”, כמו מילייארדי המילים הצבורים ב”הארדיסק” של המחשב… תהליך ה”זכרון” פירושו “שליפת הפרט מאלמוניותו” והצגתו כמסמך ספציפי על צג-המחשב.
ב”יום הדין של הפיקסלים”, האדם הפרטי “טובע” באוקיינוס האנושי, בו לא ניכרת הטיפה הבודדת, אך יהודי מתחנן לקב”ה ש”ישלפנו מהאלמוניות הגלובאלית” ויציב אותו בפנקס של “המושגחים אישית”, לזאת ייקרא “זכרנו”!
וזהו מבנה הפיוט של “זכרונות” המתאר כמה מעגלים בהיווצרות התמונה-הקוסמית: מעגל ראשון – “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם” (גלובאלי) והמעגל השני- “ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב…” (איזורי) עד למעגל הכי ממוקד – “מי לא נפקד כהיום הזה” (אישי) אבל הגורל “מי יחיה ומי ימות” הוא בתור קביעת מקומו כ”חלקיק” בפאזל האוניברסאלי…
וכאן בא המהפך-היהודי לידי ביטוי בהמשך-הפיוט: “אשרי מי שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך” , כלומר, מי שמתאמץ להיחלץ מכח המשיכה של ה”כלליות” ורוצה קשר אישי “בך”… אזי “תזכרנו”, כשם ש”גם את נח באהבה זכרת” , למרות שתמונת המצב של כלל האנושות באותו דור היתה צונאמי של מבול, בא הקב”ה ו”שולף” את נח כפרט, שם אותו כ”אתרוג” בתיבה ומתייחס אליו אישית: “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, ההדגשה היא יותר על “אותך ראיתי” מאשר על הכתרתו בתואר “צדיק”…
הבינונים – מי הם?
על פי זה יובהר מאמר הגמרא: “צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר [בראש השנה] לחיים” – אין הכוונה לצדיקים כמו הבעש”ט… אלא אלו שהחליטו אבסלוטית שהם משתוקקים להיות רשומים בפנקסו ה”אישי” של הקב”ה, עבורם ישנה כבר שנת “חיים” דביקות בבורא, “רשעים” אין הכוונה בהכרח ל”חילוניים”, יתכן גם אדם דתי המקיים מצוות הדת מתוך מצוות אנשים מלומדה, כי אלו הם “מנהגי-השבט” אליו הוא משתייך… אבל איננו מעוניין כלל שהקב”ה יהיה לו “משגיח צמוד” (שעלול גם להשתמש ב”שבטך”…) הוא מעדיף חיי אושר סתמיים בלתי מחייבים, ולא עוד אלא שיש סיכוי גדול, שיושפע לו שפע גשמי רב, מצד הקליפות, כי “דרך רשעים צלחה”, עד ש”מתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי (שלוה חומרית) והנימוק: “כי בשרירות לבי אלך” ואהנה מהשפע האדיר שבמכולת-האשפה של היקום… אלו “נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה” (לא שעליהם להכין מצבה… אלא שחייהם אינם חיים, כי הם “חסרי משמעות”…)
ה”בינונים” – הם הם הרוב הגדול, אנחנו… אותם אלו שמצד אחד נשמתם משתוקקת ל”השגחה אישית”, אך נפשם הבהמית נרתעת מגודל האחריות ונסוגה, לנו ה”בינונים” הועיד הקב”ה את “עשרת ימי התשובה” , תחשבו על זה , תתמודדו עם עצמכם ותגיעו להחלטה עד יום הכיפורים!
וסוף כל סוף כל יהודי, בהגיע יום כיפור, מתגלית בו אותה נקודה עצמותית שבנשמתו: ה”יחידה” שבנפש, המתמזגת עם עצמותו יתברך בחינת “יחיד” , בעת ה”נעילה” שאין פירושה סגירת השער בפנינו, אלא אדרבה, ה”יחיד” וה”יחידה” מסתגרים בחדר הייחוד הנעול בפני כל המפריעים והמעכבים, כל יהודי מחליט שהוא “נעול” על הקב”ה! ונקלט בפנקס המיוחסים באושר עמוק על זה ש”חיי עולם נטע בתוכנו” חיים של משמעות!
