“אמא, איך הייתי היום?? התנהגתי בסדר?” | מרגש עד דמעות

הילד שלי רק בן 10, סוחב על גבו גברת מאוד כבדה, גברת ADHD (לאלה שתוהים… הוא ביקש לפרסם את הפוסט). ביקש שהסביבה תבין אותו קצת יותר.

שמי דנה ויש לי ילד עם הפרעת קשב, נהוג להגיד שהם סובלים מהפרעת קשב… אבל אני רוצה לדייק את המילים…
כולנו סובלים מהפרעת הקשב. שלו.

אז איך נראה היום שלי, עם ילד שיש לו הפרעת קשב?
בבוקר הוא מתקשה…

מתקשה לקום, מתקשה להתלבש, מתקשה לצחצח שיניים – מתקשה להתארגן. מתקשה בהתארגנות שאנחנו בכלל לא מיחסים לה חשיבות.

בין לבין…
מציק לאחיו, צועק ושר בקולי קולות, לוקח את הטלפון ומשחק, מדבר ללא הפסקה בקולי קולות, חוזר להציק לאחיו, מבקש עזרה בהתלבשות ואני נדרשת לתווך לו את התארגנות הבוקר, להפריד אותו מאחיו ובין לבין- להכין כריכים לבית הספר ולנסות לארגן את עצמי ליום עבודה.

ואז הוא מגיע לבית הספר…
ושם יש ילדים. הרבה ילדים. רובם מתוקים אמיתיים. חלקם פחות. הרבה פחות.
ויש להם הורים. הם בעיקר שיפוטיים ומצקצקים בלשונם… תוהים איך זה יכול להיות שילד מתנהג ככה? איך ההורים שלו מרשים לו להתנהג ככה?
אז זהו. שההורים שלו לא מרשים לו… אבל ההורים שלו לא יכולים להיות איתו ולידו כל הזמן. ולא תמיד קל לו. לא עם עצמו ולא עם הסביבה.

הסביבה לא תמיד מכירה את גברת ADHD ולא יודעת שלפעמים היא בלתי ניתנת לשליטה.
ולפעמים הילד שלי מגיע לקצה… ויוצאת לו קללה… והוא בכלל לא התכוון לזה.
ולפעמים היד שלו עפה אל הילד השני… והוא בכלל חבר שלו.
ולפעמים הוא מתחצף למורה… והוא ממש אוהב אותה ואת השיעורים שלה.
הוא יודע שזה לא בסדר… שהוא לא בסדר…

ושוב אנחנו מדברים איתו… ומזכירים לו איך להתנהג… ומעלים לו את מינון התרופה… ושולחים אותו לטיפול רגשי… והולכים להדרכת הורים… ומקבלים עצות…
שנים שזה ככה.

בלילה… כשהוא מתקשה להירדם…
מסתובב שוב ושוב במיטתו… וקורא לי… ושואל אותי בעיניו החצי עצומות: “אמא, איך הייתי היום?? התנהגתי בסדר?? הייתי בסדר??”
ואני, אמא שלו, מביטה בו, מחניקה את הדמעות ואומרת לו “היה לך יום טוב היום! ויהיה לך יום טוב גם מחר!”
והוא מצליח להגניב אלי עוד מבט ואומר “אמא, אני מבטיח לך שמחר אני אשתפר… אני מבטיח להתנהג מחר טוב יותר…”

ואני… וגם הוא… יודעים שזו הבטחה שהוא לא יצליח לעמוד בה…
כי גברת ADHD תצוץ שוב, במוקדם או במאוחר… והיא תביא איתה את הקללה, העלבון, היריקה, המכה או הצעקה.

אבל אתם יודעים מה?

לילד הזה שלי יש את הלב הכי גדול שאני מכירה…
הילד הזה שלי תמיד יציע לסחוב לי את התיק או את השקיות מהסופר.
והילד הזה שלי יגיד לי 20 פעמים ביום שהוא אוהב אותי.
והילד הזה שלי יציע חצי מהכריך שלו לאחיו וישאל אותו “אתה בסדר?” כשהוא נפצע או בוכה.
ולילד שלי יש את העיניים הכי טובות ונעימות שאני מכירה. אין בו טיפת רוע.
והילד הזה שלי הוא מצחיק… ויצירתי… וחברותי… ואני מטורפת עליו. ורוצה להגן עליו בגופי. מפני העולם. מפני כולם. מפני הצקצוקים ומבטי השיפוט.
מפני אותם אלה שרואים בו מפלצת…

אני מזכירה לכם שהוא ביקש לפרסם את הפוסט.
ביקש שהסביבה תבין אותו קצת יותר.

—

באדיבות מכון ליב”ה – שו”ת חינוך אמהות