בעקבות המופע: גלי אלחנן עושה חושבים מחדש | טור אישי

כולן באורות מהמופע חוץ ממני.
המדרשה שוקקת, הפנים צוהלות.
הוואטאפ מלא בסרטונים והודעות.
אנשים מסביב לא מפסיקים להחמיא וכבר מדברים על עוד מופעים.
וכולם מדברים, כולם מתרגשים וכולם מתכננים.

כולן באורות מהמופע חוץ ממני.
שרות את השירים, צופות בסרטונים.
בהתוועדות כולם מדברים, על התהליך שהן עברו
גרעין, ניצן, עץ – בעצם התהליך שכולנו עוברות.

כולן באורות מהמופע חוץ ממני.
משחזרות רגעים, מתכננות עוד טיולים.
מספרות על השינויים, על הביקורות החיוביות מהמשפחה וחברים.
מבקשות עצות איך להכניס את האורות לכלים.

ואני חזרתי מהר לשגרה,
כמו שמיכה חמה בחורף קר.
ואני בשמחה נקברתי שוב בעבודה, ומצמררת אותי המחשבה על עוד מופע.

וזה בכלל לא כולן, אלו רק קולות שנשמעות לי כמו רוב.
אני שומעות מחמאות ולא יודעת איך לענות.
ובכלל הכל מהר ולא מובן
ואני עוד מנסה לעכל
מה קרה כאן

כולן מדברות ואני מקשיבה
וחשבתי שאולי הגיע הזמן לעשות עבודה
לדבר מול אנשים ולא לחשוש
לטעות

ויצאתי מעצמי והצגתי מול קהל והלחץ בלב עלה ועלה
וכולם אמרו שהיה מדהים
וכולם החמיאו על המשחק

ואני דווקא עושה חושבים מחדש.
אולי עדיף לשתוק ולהקשיב
אולי לא חשוב לדבר ולהגיד
ולהיות שלמה עם עצמי.