הבטחה לטייס: עוד חמש-עשרה שנים | סיפור מאת מנחם ברוד

מנחם ברוד, שבועון כפר חב”ד

זה היה ערב כינוס השלוחים תשנ”ב. כרגיל, לקראת הכינוס מוצעות הצעות לכרטיסים מוזלים. באותה שנה הציע מישהו כרטיסים זולים במיוחד בחברת טאואר-אייר, שהוזמנו, לדבריו, מארה”ב בעסקה מיוחדת. קבוצת שלוחים, ואני בתוכם, התפתינו לעניין, שילמנו את הכסף והזמנו את הכרטיס באמצעות אותו אדם.
טיסתנו תוכננה ליום חמישי, כ”ג במרחשוון, בחצות הלילה. כשהתקרב מועד הטיסה ציפינו לקבל את הכרטיסים, אבל נאמר לנו שהם מתמהמהים, ובסוף הודיעו לנו שנקבל את הכרטיסים בנמל-התעופה לפני הטיסה.
ביום חמישי בערב הגענו עם המזוודות לנמל-התעופה, ואט-אט התברר שלא דובים ולא יער. החברה אינה מכבדת את העסקה, שהייתה אמורה להיות סגורה וחתומה. כל הנוסעים האחרים עלו למטוס ואנחנו נשארנו על הקרקע. כמה מאיתנו ניסו לקנות כרטיס חדש, אבל המטוס היה מלא עד אפס מקום. גם טיסת אל-על הייתה מלאה עד תומה.

לילה בנמל-התעופה
אי-אפשר לתאר את גודל התסכול שחשנו. מובן שאיש מאיתנו לא העלה על דעתו שזה יהיה כינוס השלוחים האחרון שבו תתקיים התוועדות של הרבי, אבל אלה היו ימים מיוחדים, שבהם השמיע הרבי התבטאויות מופלאות על הגאולה הקרובה, והייתה ציפייה עצומה לקראת ההתוועדות שתהיה במרכז הכינוס. לא היינו מסוגלים להשלים עם הרעיון שלא נהיה בשבת גדולה זו אצל הרבי.

הפעלנו לחצים כבדים על האיש שקיבל את כספנו והבטיח את כרטיסי הטיסה. הוא התקשר שוב ושוב לארה”ב, ולבסוף בא עם קרן-אור בקצה המנהרה: מארגנים לנו מקומות בטיסת TWA שיוצאת בשבע בבוקר. לא נורא, חשבנו, נגיע לניו-יורק ביום שישי בצהריים. אבל הדברים יובהרו סופית רק בארבע לפנות בוקר, כאשר ייפתח הרישום לטיסה ונציגי החברה יגיעו למקום.

נשארנו בלילה באולם הנוסעים היוצאים. למדנו יחדיו את הקונטרס ‘בית רבינו שבבבל’, שיצא-לאור לקראת הכינוס, והתוועדנו כל הלילה, מתוך אמונה ותקווה שאכן נזכה להיות אצל הרבי בשבת של כינוס השלוחים.

הגיעה עת פתיחת הרישום לטיסת TWA, ואז הודיעו לנו נציגי החברה שתחילה עליהם לטפל בנוסעים הרשומים לטיסה ורק אחר-כך יבדקו את ענייננו. שוב עברו עלינו שעות מורטות עצבים. לבסוף נאמר לנו שהם אינם סומכים על התחייבות הסוכנות מארה”ב, והם מוכנים להעלות אותנו לטיסה רק אם מישהו ייתן כרטיס אשראי עסקי כביטחון.

עזר ה’, ואחד הנוסעים בקבוצה היה יהודי מהרצליה, ר’ גיא ליכטשיין, שבא לטיסה עם השליח בעיר, הרב ישראל הלפרין. הוא העביר את כרטיס האשראי שלו, ובזכותו קיבלנו את הכרטיסים המיוחלים. בתוך כך גילינו עוד כמה שלוחים, שתכננו מראש לטוס בטיסה זו, ובהם הרב שמעון לזרוב, הרב יוסף גרליצקי, השליח בתל-אביב, ועוד.

שניים יורדים
אנחנו מחכים לעלייה למטוס, אבל הטיסה מתאחרת. דאגה מתחילה לחלחל לליבנו. יום שישי היום, השבת מתקרבת, ואין לנו מרחב תמרון גדול מדיי. בתחילה הודיעו שיש איחור של שעה. אחר-כך נהפך האיחור לשעה וחצי. רק בשעה 8:30 החלה העלייה למטוס. עשינו חשבון מהיר והגענו למסקנה שאם נמריא מיד, נגיע מבעוד מועד לניו-יורק.

אנחנו יושבים במטוס. כבר אחרי 9:00 ועדיין לא ממריאים. הדאגה גוברת. 9:30 ואנחנו עדיין על הקרקע. לקראת השעה 10:00 מודיעים לנו שאנו עומדים להמריא. נגיע אי”ה לניו-יורק ב-3:00 אחה”צ. מאוד לחוץ, אבל אפשרי.

ואז באה הודעה נוספת והולמת בנו כאגרוף בבטן: בגלל מחסור בדלק אנחנו אמורים לנחות לתדלוק במונטריאול! משמעות הדבר, שלא נוכל להגיע לניו-יורק לפני השבת. אחרי שנאבקנו והתעקשנו כל-כך, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב בלתי-אפשרי. מה עושים עכשיו?

שניים מהנוסעים מחליטים לרדת. אנחנו נשארים. במקרה הגרוע ביותר נרד במונטריאול ונעשה שם את השבת. ביקשנו מהשניים שיתקשרו למונטריאול כדי להודיע להם על הקבוצה שתעשה שם את השבת.

ב-10:30 המטוס ממריא, כשאנחנו תוהים אם לא הייתה זו החלטה מטופשת להישאר במטוס, שאין לו שום סיכוי להגיע לניו-יורק לפני השבת. התחלנו להשלים עם העובדה שכנראה לא נזכה להיות אצל הרבי בשבת זו.

דו-שיח עם הטייס
במהלך הטיסה התקבצה קבוצה מהשלוחים סביב ר’ שמעון לזרוב. אם תמיד הוא יהודי שמח, שמשרה סביבו אווירה מרוממת, עכשיו זה היה ממש נחוץ לנו, לנוכח הדכדוך שחשנו. שוחחנו, אמרנו קצת ‘לחיים’, וניסינו להתעודד מעט.

פתאום אנו רואים את קברניט המטוס עובר בין הנוסעים. הוא נראה גבר אמריקני טיפוסי, בשנות החמישים לחייו, שמח וצוחק בקול רם. כשהגיע אלינו החליט ר’ שמעון לפנות אליו, בהומור כדרכו.

“שמע-נא, פיילוט”, פתח ואמר. “אני יודע שבמכונית יש המהירות הרגילה, אבל כשרוצים, אפשר ללחוץ חזק יותר על דוושת התאוצה והמכונית נוסעת מהר יותר. בטח גם במטוס יש כפתורים כאלה. ובכן, אנחנו קבוצת שלוחים שחייבים להגיע אל הרבי מליובאוויטש לניו-יורק לפני שבת. אנא עשה משהו שנגיע בזמן”.

הטייס צחק בכל לב, נהנה מההומור של ר’ שמעון. אבל ר’ שמעון הוסיף ואמר: “ראה, אם תביא אותנו לניו-יורק לפני כניסת השבת, אני מבטיח לך אריכות ימים של עוד חמש-עשרה שנים על חייך”.

שוב פרץ הטייס בצחוק. ר’ שמעון הושיט לו את ידו ואמר בחיוך: “עסק זה עסק. אתה תביא אותנו לניו-יורק בזמן, ואני מבטיח לך עוד חמש-עשרה שנים”.
הטייס נפרד מאיתנו בחיוך רחב, ואנחנו כולנו היינו משועשעים מהשיחה שהתנהלה בין השניים.

הכרזה במערכת הרמקולים
חלפו עוד שעתיים ופתאום נשמע במערכת הרמקולים קולו של הטייס. למרבה הפתעתנו הוא מספר לכל נוסעים על השיחה שהייתה לו עם ‘ראביי’ שנמצא במטוס, ועל הבטחתו לאריכות ימים של עוד חמש-עשרה שנים אם יצליח להביא אותנו לניו-יורק לפני השבת. “ובכן”, מודיע הטייס, “עשינו כמה דברים וגם הרוחות היו לטובתנו, ומסתמן סיכוי שנוכל לוותר על התדלוק במונטריאול ולטוס ישירות לניו-יורק, אבל נוכל לדעת זאת בוודאות רק מאוחר יותר”.

כל הנוסעים פצחו בתשואות ואנחנו הפנינו את מבטינו לעבר ר’ שמעון לזרוב, שלא ממש קלט איך חצי בדיחה שלו נהפכת למציאות.
עכשיו התקבצנו שוב סביבו, אומרים ‘לחיים’ בלב נרגש ובתקווה גדולה שאכן יקרה הנס ונגיע אל הרבי לשבת. רבים מהנוסעים הלא-יהודים הביטו בר’ שמעון בהדרת-כבוד, והאמת היא שהוא החליק בטבעיות לתפקיד מחולל הניסים.

חלפה עוד שעה ושוב נשמע קולו של הטייס ברמקולים: “אני שמח לבשר לכם שאכן הצלחנו לחסוך את הנחיתה במונטריאול, ואנו טסים היישר לניו-יורק. אבל עכשיו אני דורש מה’ראביי’ למלא את חלקו בעסקה ולדאוג שאכן אזכה לאריכות ימים של עוד חמש-עשרה שנה”.
ר’ שמעון היה נלהב והכריז בקול רם: “בכוחו של הרבי מליובאוויטש אני מבטיח לטייס אריכות ימים של עוד חמש-עשרה שנים!”.

בכך עוד לא תם הסיפור. סמוך לנחיתה נשמעת שוב הכרזה של הטייס: “אני יודע שכולכם ממהרים, אבל יש לנו כאן קבוצה של ‘ראבייס’ שצריכים להגיע ליעדם לפני כניסת השבת. אבקש שכאשר יעצור המטוס תישארו כולכם במושביכם ותאפשרו ל’ראבייס’ לגשת ראשונים לפתח המטוס, כדי שלא יחללו חלילה את השבת”.

כל הנוסעים הגיבו בתשואות חמות, וזה היה מעמד מופלא של קידוש שם שמים. באותו רגע הבחנו בנוסעים שהוציאו כיפה מכיסם וחבשוה לראשם. נראה שהיו אלה יהודים מסורתיים, שמשום מה הלכו בגילוי ראש, ועכשיו חבשו כיפה כדי שגם הם יוכלו לצאת מיד ולא לחלל את השבת.

הנוסעים אכן מילאו את בקשת הטייס. יצאנו ראשונים מהמטוס, ולמזלנו גם ביקורת הדרכונים והמכס עברה במהירות. הגענו לקראון-הייטס כמה דקות לפני זמן הדלקת הנרות, וזכינו בזכות הגדולה להיות אצל הרבי בהתוועדות כינוס השלוחים תשנ”ב.

על הסיפור
את הסיפור הזה פרסמתי מעל דפי ‘כפר חב”ד’ לפני יותר מעשור. הסיפור הזה מעורר בי בכל פעם מחדש את ההתרגשות המיוחדת של התקופה ההיא, ימי ערב כינוס השלוחים תשנ”ב.
בלי להבין את עוצמת הרגשות של הימים ההם, כאשר הציפייה לגאולה הייתה בשיאה, קשה לתפוס את פשר ההתעקשות להישאר במטוס המתמהמה בהמראתו בבוקר יום שישי. באותה שעה כבר היה ברור שהמטוס לא ינחת בניו-יורק לפני השבת. המשמעות המעשית הייתה שניאלץ לרדת במונטריאול, ובמוצאי שבת להיטלטל בדרכים במשך שעות רבות. אבל התשוקה האדירה להיות אצל הרבי בימים הגדולים ההם גברה על קול ההיגיון.
אני מחבב את הסיפור הזה מפני שעל אף היותו פלאי הוא אמיתי לגמרי. בדידי ממש הווא עובדא. סיפור הדברים מובא כהווייתו, בלי שיפוצים ובלי להוסיף ציצין ופרחים.
נוסעי אותה טיסה זוכרים היטב איך נתקבלנו ב-770 במבטי תמיהה: “מה?! הגעתם?! אתם לא במונטריאול?!”. בני משפחה וידידים בארצנו הקדושה עשו את השבת כשהם משתתפים ב’צערנו’, על שאנו עושים את השבת במונטריאול במקום להיות אצל הרבי…
מי האמין שיקרה הנס והמטוס ישנה את מסלול טיסתו, ידלג על הנחיתה במונטריאול, יספיק לנחות בניו-יורק כשעה לפני כניסת השבת, ואנו נצליח לצאת מנמל התעופה במהירות שיא, לתפוס מיד מונית ולהגיע לקראון הייטס לפני הדלקת הנרות…
נזדמן לי לספר את הסיפור הזה כמה וכמה פעמים בהתוועדויות. כשאני מסיים, יש תמיד מי ששואל: “נו, ומה הסוף? הטייס זכה לאריכות ימים?”. אני מקווה שיום אחד מישהו ממשפחתו של הרב לזרוב יעשה תחקיר ויגלה את זהותו של הטייס, ואולי אף יארגן מפגש פסגה ביניהם…