היום לפני שנתיים חזרתי בתשובה.
לא התאריך המדוייק… בשבוע השני של חודש אלול.
לפני שנתיים, גרתי עם שותפים באזור צומת פת בירושלים. התחלתי תואר שני בעברית – בעיקר בשביל הכבוד והמעמד והייתי בתוך תוכו של מירוץ החיים. היכון, הכן, צא!
לפני שנה, הסיפור מאוד השתנה.
כבר הייתי חסידה (לפחות בהרגשה), גרתי עם שותפות תורניות, והייתי בעיקר באורות.
השנה, הסיפור שוב משתנה, מעמיק.
השנה אני בת מדרשה במרכז ‘אור חיה’,
והאמת? זה קצת מציק.
כי, כבר לא כולם רק מסביבי, ויש פה עוד בנות עם סיפור קצת דומה לשלי. כי היא מקבלת את הצומי, ה-כל הכבוד והטפיחה, על משהו שאני בכלל עשיתי שנה שעברה.
השנה למדתי לשתוק, להבליג, לוותר. למדתי לא להסתכל. למדתי שיש רצונות של אחרים, וחשוב לכבד אותם, ולא בשבילי.
לקום בבוקר לתפילה, כל יום מחדש בשבילי זו מלחמה. להשתדל לא להזעיף פנים, כשבכיור יש ערימת כלים. למדתי לקום כשאני רוצה לשבת, ולחייך כשאני עצובה ומרה. למדתי לשנות הסתכלות ודרך מחשבה.
השנה, אני מסתכלת אחורה, ובעיקר מרוצה. השנה עבדתי קשה כמו חמור, ודווקא זה נתן לי המון.
עיניי לא מוצפות דמעות, והרגש לא אופף אותי מכל כיוון אפשרי.
השנה לא רק קיבלתי. השנה חפרתי, יגעתי, חרשתי וזרעתי.
ואולי זאת בעצם קבלה, בדרגה בהרבה יותר גבוהה?
רבי שלי, עכשיו דווקא הדמעות כן על הלחיים זולגות.
תודה על החיים, שקיבלתי שוב במתנה לפני שנתיים, תודה שבאורח פלא המתנה רק גדלה משנה לשנה.
תודה שהצלת אותי מים סוער, מעולם אחר.
תודה שאתה נותן לי לראות את האמת, תודה שאתה מלמד אותי ממה כדאי וממה פחות שווה להתרגש.
רבי, תודה רבה ש(דווקא) אני, החסידה שלך.
וכן, תודה רבה ל’אור חיה’, על הכל!
