בכפר אחד סמוך לעיר ללוב, גר יהודי עני, שנהג לבוא מדי פעם אל הרבי מללוב ולשהות במחיצתו.
פעם אחת בא העני אל הרב ובקשו שיבוא להיות מוהל לבן שנולד לו. “מדוע לא תפנה אל המוהל הקבוע”?, שאלו הרב. העני השיבו שהמוהל סרב לבוא אל הכפר.
הקור והשלג מפחידים אותו, והוא חושש שמא יצטנן ויחלה, אם ילך למקום נדח בחורף סוער זה.
“לך אליו שוב” – פקד הרבי מללוב – “ואמור לו בשמי שיהיה המוהל של בנך, ואני מבטיח לו שלא יאונה לו כל רע, ולא עוד אלא שהמצווה תביא לו אושר ושמחה רבה”.
עשה העני כדברי הרבי והלך למסור למוהל את הבטחת הצדיק, ואמנם הסכים המוהל לבוא ולמול את בן העני ביום המיועד.
בהגיע יום הברית, ירד שלג כבד על הארץ, קור עז שרר בחוץ, והמוהל שהבטיח להגיע יצא ללכת אל ביתו של בעל הברית.
הדרך היתה ארוכה וקשה, המוהל בוסס בשלג העמוק, רוח חזקה נשבה והפילה גושי שלג כבדים מצמרות העצים, הדרך התפתלה בין ההרים, והמוהל נאבק ברוח העזה.
מידי פעם נתקל בסלע או באבן בצדי הדרך וקם להמשיך בדרכו. פתיתי השלג התעופפו לכל עבר והסתירו את מלוא האופק.
בשעת צהרים מאוחרת הגיע האיש אל בית העני והוא עייף, רעב ורועד מקור. בבית בעל הברית שררה הדלות, קור עז מילא את החדר והרטיבות הוסיפה לתחושת הקור בבית. היולדת שכבה על מיטה רעועה מכוסה בשמיכה מרופטת. אבי התינוק ישב בפינת החדר מתכרבל בבלויי סחבות.
מים חמים לא היו, גם עצים להסקה לא ראה המוהל וליבו יצא על התינוק חסר הישע שצריך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
מה אעשה? – חשב המוהל בחרדה. כיצד אמול אותו, מי יחזיק את הרך הנולד? איך אעשה זאת לבד?
יצא המוהל מהבית, נשא עיניו ולא ראה איש מסביב. הבית עמד בקצה הכפר, רחוק משאר הבתים, השלג כיסה את השבילים, לובן צח לכל מלוא האופק, אין הוא מכיר כאן איש. מה אעשה עתה? חשב בבעתה, ונשא תפילה לאלקי מרום שיעזור לו.
לפתע הבחין בהולך ומתקרב. רץ אליו המוהל וביקש ממנו לבוא אל בית העני ולעזור לו לקיים מצות ברית מילה. האיש סירב. “קבצן אני”, אמר למוהל, “ואם לא אמהר, אפסיד את הכסף שאנשים טובים נותנים לי”.
המוהל הפציר בו מאוד ובראותו שהקבצן עומד בסירובו, הבטיח שישלם לו מכיסו את כל מה שיכול הוא לקבץ בזמן שיפסיד כשיתעכב לצורך השתתפות במצווה הגדולה.
הסכים הקבצן. נכנס עם המוהל אל בית העני, החזיק את התינוק והמוהל מל אותו בקדושה.
אחר כך נטלו שניהם את ידיהם ואכלו את מעט המזון שהביא איתו המוהל, כדי לקיים סעודת מצוה.
כשהגיעו בברכת המזון ל”הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא”… נעלם הקבצן לפתע.
הביט המוהל סביבו כלא מאמין, יצא החוצה והסתכל סביבו, אך הקבצן נעלם ואיננו. או אז הבין המוהל מי היה הסנדק שנשלח אליו משמים כדי לנסותו.
שמחתו על שזכה לראות את אליהו הנביא היתה גדולה מאוד, וכשחזר לביתו, רץ אל הרבי לספר לו על גילוי אליהו שהיה לו, אך הצדיק הקדימו. בפתח הבית חיכה לו, קיבלו בשמחה ואמר: “הלא הבטחתי לך שרע לא יאונה לך.
הבטחתי שתצא שמח ומאושר מברית מילה זו. אשריך שזכית לכך!”
