והצלתי: נס ההצלה המרטיט מול מסילות המוות באושוויץ

הכתבה באדיבות מגזין כפר חב”ד לחג הפסח תשע”ז

הרב ניסן מאנגעל

הביא לדפוס: הרב משה מרינובסקי, מגזין כפר חב”ד
את השורות שלפניכם אני רואה כהמשך ישיר לכתבה שפרסמתי ב’כפר חב”ד’ לפני כשלושים שנה. בימים הללו, בקיץ תשמ”ח, בני היקר, השליח הרב אלימלך אליעזר מאנגעל ע”ה, קיפח את חייו בתאונת דרכים ל”ע. בעקבות האירוע הטרגי פרסמתי ב’כפר חב”ד’ מאמר מיוחד בכותרת ‘אתה יודע רזי עולם’.

כניצול שואה דנתי במאמר בשאלות הידועות בענייני אמונה, השגחה פרטית ורחמיו של הקדוש ברוך הוא על כל מעשיו, המתעוררות אצל רבים בעקבות השואה, ומטבע הדברים עלולות להתעורר גם בעקבות אסון אישי.

נקודת הדברים הייתה, על יסוד דברי הרבי בנושא, כי הקדוש ברוך הוא נתן לנו את האפשרות להבין ולהשכיל בדברי התורה, ובמידה מסוימת אפשר ללמוד ולדעת גם רזי תורה. אבל בנוגע לאופן הנהגת הקדוש ברוך הוא את העולם, הרי זה נשגב מבינתו של אדם מוגבל ובשכל אנושי אכן אי אפשר להבין את דרכי הקדוש ברוך הוא. רק אתה – הקדוש ברוך הוא בעצמו – יודע רזי עולם. כמאמר חז”ל שכאשר הקדוש ברוך הוא הראה למשה רבינו מה יהיה בסופו של רבי עקיבא, ומשה רבינו שאל ‘זו תורה וזו שכרה?!’, ענה לו הקדוש ברוך הוא: ‘שתוק, כך עלה במחשבה’. ואם משה רבינו, וכך גם מלאכי מעלה, כדברי חז”ל, לא מסוגלים להבין את הדברים הללו, ודאי שאנשים כערכנו לא מסוגלים לכך.

[במאמר מוסגר: פעם כתבתי לרבי בנושא, והרבי ענה לי על פי קבלה וחסידות איך העניין מובן ב’סוד הגלגולים’. אבל על פי הפשט וההיגיון אכן אין, ולא יכול להיות הסבר, לדברים אלו בשכלנו הדל, כמבואר בכמה שיחות ומכתבים של הרבי].

אותו מאמר עורר עניין רב, וכאמור, את הדברים שלהלן הנני רואה כהמשך לו.

המִספר מאושוויץ  
ברשות הקוראים הנכבדים, אפתח את יומן המסע בתיאור רגע השיא שלו. הביקור שלי באושוויץ לא מכבר, 73 שנים אחרי שהגעתי לשם באחד ה’משלוחים’ של יהודי צ’כוסלובקיה, היה על פי הזמנת חסידי בויאן, בראשות האדמו”ר מבויאן שליט”א, שערכו מסע לכמה מקומות באירופה וביקשו ממני להצטרף אליהם.

כשעמדנו בתוך שטח המחנה באושוויץ, ברגע של התרגשות עצומה, סיפרתי להם את הסיפור הזה:

ביום שישי אחד, לפני עשרות שנים, הייתי עם אשתי באיסט סייד. כשעברנו ליד אחת החנויות, קרא לעברנו בעל החנות – “יונגערמאן, בוא תיכנס. אני רוצה להציע לך חולצות איכותיות במחיר טוב”. מפני הנימוס, עצרתי ואמרתי לו – “תודה לך על ההצעה. נראה שהחולצות אכן טובות וגם המחיר לא גבוה, אבל היום יום שישי ואני ממהר להגיע הביתה בזמן לפני כניסת השבת. לכן לא אוכל להתעכב עכשיו”.

בתגובה האיש החל ללעוג לכל נושא האמונה, לתורה, למצוות ולשבת. כשניסיתי לענות לו, התריס ואמר: “אחרי כל מה שעברתי, אני לא מסוגל להאמין, ובוודאי לא לשמור מצוות”. “מה עברת?” – שאלתי. והוא חשף את זרועו, הראה את המספר החקוק עליה ואמר – “הייתי באושוויץ, עברתי על בשרי את כל הזוועות, ואחרי השואה שבה נהרגו שישה מיליון יהודים ובהם יותר ממיליון ילדים חפים מפשע, אני לא יכול להאמין”. והאיש הכה בחזקה על חזהו ואמר: “ואני אומר לך, יונגערמאן, שאילו היית עובר את מה שאני עברתי, גם אתה היית מדבר בדיוק כמוני”.

בשלב זה שאלתי אותו: “בן כמה היית כשהגעת לאושוויץ?” – “בן 22”, הוא ענה. ברגע זה משכתי את ידי מתוך שרוול החליפה שלי, חשפתי לפניו את המספר שעל הזרוע שלי ואמרתי לו – “ואני הגעתי לאושוויץ כילד בן עשר!”

ברגע הזה האיש החוויר כסיד. פניו הפכו לבנים כמו החולצה הלבנה שלבשתי. הוא התבלבל לגמרי, ואני המשכתי ואמרתי לו: “הייתי לא רק במחנה עבודה, אלא גם במחנה השמדה, ובנסים ניצלתי. וברוך ה’ הייתי ונשארתי יהודי מאמין ואני חסיד חב”ד”. הוא נכנס לתוך החנות, התיישב בכורסה שלו ושקע במחשבות.

לא רציתי להפריע לו עוד. אמרתי לו שכעת השבת מתקרבת ועליי למהר הביתה לקראון הייטס, אבל בהזדמנות אחרת, אשמח להמשיך לשוחח אתו. וחתמתי בחיוך – “ואולי גם אקנה ממך חולצות איכותיות במחיר טוב…”

אני זוכר שהתרגשתי כל כך מהמפגש הזה עד שאפילו הרגשתי צורך לכתוב על כך לרבי.

אחרי כמה חודשים שוב הזדמנתי לאותו רחוב באיסט סייד ושוב ניגשתי לאותה חנות. בפנים החנות היה אדם אחר, לא האיש שפגשתי. לתמיהתי הוא הסביר לי כי בעל החנות הקודם מכר לו את העסק. משום מה, כך אמר לי בעל החנות החדש, הוא החליט לשמור שבת וחשב כי בשל התחרות השוררת באזור הזה הוא לא יוכל לנהל את העסק אם לא יפתח אותו בשבתות, והחליט למכור את החנות.

מאז עברו בערך שלושים וחמש שנים. במשך כל הזמן שחלף לא נפגשתי אתו שנית, אבל המפגש ההוא והעובדה שבעקבות כך החליט האיש לשמור שבת מלווים אותי עד היום.

זה היה הסיפור שסיפרתי לחסידי בויאן משתתפי המסע כשעמדנו באושוויץ, ליד מסילות הברזל שהובילו למחנות המוות. ושוב חשפתי את זרועי מתוך שרוול החליפה ושוב הראיתי את המספר לעין כול. והפעם חתמתי את הסיפור בקריאה נרגשת של “שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד!”

נכדיי שנלוו אליי לנסיעה, הפיצו את התמונה הזו, וכך התפרסם הדבר ברגע כמימרא בכל העולם.

בעיניי, מרגשת לא פחות היא התמונה הנוספת ממסע זה, ובה נראה נכדי מניח תפילין לסטודנט אמריקני שבדיוק באותה שעה ביקר באושוויץ, והייתה זו הפעם הראשונה בחייו שבה הניח תפילין!

סיפור שעורר הדים

חסידי בויאן פנו אליי בהזמנה ובבקשה להצטרף למסעם, כך נאמר לי, לאחר שהגיע לידיהם ‘קליפ’ של קטע מנאום שלי בנושא האמונה בה’ לאחר השואה. הדברים מצאו חן בעיניהם ומארגני המסע חשבו שהליווי שלי יתרום ויוסיף עניין למסע שלהם. מאז השחרור מיד הנאצים יימח שמם וזכרם הייתי בביקור בפולין פעם אחת ויחידה, לפני שמונה שנים, בביקור פרטי ושקט שערכתי עם רעייתי. כשהגיעה ההזמנה מבויאן, החלטתי להיענות לה בתקווה שאכן אצליח לגרום קידוש ה’.

התחנה הראשונה הייתה בווינה שבאוסטריה. י”ז באדר הוא יום היארצייט של האדמו”ר הראשון בשושלת, מייסד חסידות בויאן, רבי יצחק פרידמן זצ”ל, ה’פחד יצחק’, בן בנו של הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זיע”א. הוא נפטר בתרע”ז ומנוחתו כבוד בווינה. במסע השתתפו כ-500 איש מחסידי בויאן, רובם מארץ ישראל ומקצתם מאירופה ומארצות הברית.

באותו לילה, לאחר תפילת ערבית, קרא לי האדמו”ר מבויאן ושוחח אתי שיחה ממושכת, רבת עניין. לאחר מכן, כשערך את שולחנו, אמר כי מכיוון שנמצא עמם אורח חשוב חסיד ליובאוויטש, הוא יספר סיפור על כ”ק אדמו”ר האמצעי נ”ע, ובכלל התקבלתי שם בכבוד יוצא מן הכלל.

משם נסענו לפרשבורג וביקרנו בציון החתם סופר. למחרת הגענו לפולין, לקראקא, וביום הבא הגענו לאושוויץ. ושם סיפרתי את הסיפור האמור שגרם התרגשות גדולה, וכפי שנמסר לי, עד לשעה זו צפו בהסרטה הזו יותר מחצי מיליון אנשים.

נסים ונפלאות

הביקור גרם גם לי התרגשות רבה, ומטבע הדברים, בעקבות הביקור זיכרונות הימים ההם צפו ועלו מחדש. בגלל קוצר היריעה לא אפרט כאן אפילו מעט מן המעט מזיכרונותיי מימים אלה, אבל עם הכניסה לחודש ניסן, חודש הגאולה, מהראוי לספר ‘על קצה המזלג’ על חסדי ה’ ונפלאותיו שעשה עמי אז וחילץ את נפשי ממוות בטוח כמה וכמה פעמים.

הגעתי לאושוויץ לפני 73 שנים, בשנת תש”ד, כאשר כאמור הייתי ילד בן עשר. באתי ב’משלוח’ (‘טרנספורט’) מצ’כוסלובקיה, ארץ הולדתי, עם הוריי ועם אחותי. כידוע לכול, כל ‘משלוח’ של יהודים שהגיע לאושוויץ עבר ‘סלקציה’ בידי ד”ר יוסף מנגלה יימח שמו.

מנגלה ישב ממול והחווה בידו כלפי כל אחד ואחת לימין – כלומר לעבודה עם סיכוי להישאר בחיים, או לשמאל – למוות בטוח בתאי הגזים. מי שנראה בעיניו בריא וכשיר לעבודה הופנה ימינה. מי שנראה לו חולה, חלש או זקן נאלץ לפנות שמאלה. ילדים, שאינם נחשבים כוח עבודה, הופנו כמעט תמיד שמאלה. האמת היא שגם רבים מאוד מאלה שהופנו ימינה, לעבודה, לא שרדו באושוויץ. אבל זה כבר סיפור אחר. בעת ה’סלקציה’ כל אחד ציפה וייחל שמנגלה יפנה אותו ימינה ולא שמאלה.

גם אנחנו, אלה שבאו ב’משלוח’ שלנו, כ-4,000 נפש, עמדנו בחוץ וחיכינו. בתוך כך התקרבו אלינו אנשי הזונדר-קומנדו. אלה היו יהודים שנאלצו לבצע פונקציות שונות בשירות הנאצים, ואחת מהן היתה לגשת אל היהודים המגיעים למחנה וליטול מהם את רכושם. במהלך הגירוש נטל עמו כל אחד אי אלו בגדים, כלים וחפצים אישיים שונים, ויהודים אלה היו צריכים לאסוף את כל הדברים הללו. היו להם למעשה ארבעה תפקידים איומים: לקחת מהבאים את חפציהם; לפנות את הגופות מתאי הגזים; להעביר את הגופות למשרפות, ולפזר את האפר.

אחד מאלה הבחין בי עומד בתוך השורה הארוכה, בין אלפי האנשים, צמוד לאמי. הוא כבר היה ותיק יחסית במחנה ויעץ לאמי – “תמסרי את הילד ותצילי את חייך”. הוא שיער שאת אימא, שהייתה צעירה ושהייתה יכולה לעבוד, יפנה מנגלה ימינה, אבל אם אשאר צמוד אליה, הרי כשיפנו אותי שמאלה – חלילה – היא תלך אחריי. לפי המלצתו, היה כדאי שאימא תמסור אותי למישהו זקן או חולה, שבלאו הכי יופנה שמאלה, וכך תציל את עצמה. אימא שמעה את דבריו ולא ענתה. גם אני שמעתי אותו והבנתי היטב למה הוא מתכוון. אבל אימא מצדה רק חיזקה והידקה את אחיזתה בידי ואמרה לי: “אל תפחד, אני לעולם לא אעזוב אותך”.

חלפו כמה דקות ואותו יהודי מהזונדר-קומנדו שוב הופיע, מעמיד פנים כאילו עדיין לא סיים את מלאכת נטילת החפצים. ושוב ניגש לאמי ואמר לה: “ב’טרנספורט’ הקודם היה ילד שאמו סירבה להיפרד ממנו ולשלוח אותו שמאלה, ומנגלה הורה לאנשי האס-אס לרצוח אותו במקום בצורה אכזרית במיוחד – לקשור אותו, באמצעות פיסות בד שקרעו מהשמיכה שבה היה עטוף, ברגלו האחת לעגלה אחת, וברגלו השנייה לעגלה אחרת, וכל עגלה נסעה לכיוון אחר, והילד ‘נקרע’ למוות.

“תשמעי לעצתי, לפחות אל תחזיקי בילד”, הוא אמר. ואני, ילד בן עשר, שומע את האיש, יהודי פולני, אומר לאימא את הדברים האיומים הללו באידיש, ואיני יודע את נפשי מרוב פחד. אבל אימא לא איבדה את העשתונות וחזרה ואמרה לי כמו בפעם הקודמת שהלה נתן לה את עצתו – “אל תפחד, אני לא אעזוב אותך לעולם”, ושוב הידקה וחיזקה את אחיזתה בידי…

כשסיפרתי על כך לפני מאות חסידי בויאן משתתפי המסע, עין לא נותרה יבשה. לאחר מכן, כששאלו אותי אם ראיתי את פניהם ואת עיניהם הדומעות באותם רגעים, עניתי – לא ראיתי דבר. גם העיניים שלי היו מלאות דמעות כשסיפרתי על רגעי האימה וחוויתי אותם מחדש.

ובחזרה לסיפורנו. חלפו עוד כמה דקות. הסלקציה נמשכת והנה אנחנו עומדים מול מלאך המוות ד”ר מנגלה. אני רואה אותו יושב על שולחן, ובבוהן שלו מכוון – ימינה או שמאלה. כשראה אותי מנגלה, הוא ירד מהשולחן, התקרב אליי ושאל אותי – “בן כמה אתה?” אף על פי שהייתי ילד בן עשר, הבנתי שברגע זה חיי תלויים לי מנגד. הזדקפתי ואמרתי בצורה הכי בטוחה שיכולתי להשמיע: “שבע-עשרה!”

מנגלה פרץ בצחוק מתגלגל ואמר: “אף על פי שאני יודע שאתה צעיר הרבה יותר, לך עם אבא”, והוא הפנה את אצבעו ימינה.

למה ומדוע מתוך מיליון וחצי ילדים שלא טעמו טעם חטא ונספו בשואה, אני ניצלתי? אינני יודע. רק אתה – הקדוש ברוך הוא בעצמו – יודע רזי עולם. מה שאני כן יודע הוא שההצלה הייתה בנסי ניסים. בלא שום הסבר בדרך הטבע. כמו אברהם אבינו שניצל מאור כשדים ויצא חי מתוך האש בניגוד גמור לטבע האש לשרוף ולהמית, כך אני נותרתי בחיים מתוך מצב שהיה אמור להסתיים במוות בטוח רק בנס ובחסדי שמים.

וזו לא הייתה הפעם היחידה שבה ניצלו חיי בנס. אחרי זמן קצר במחנה, חליתי בסקרלטינה רחמנא ליצלן. זו מחלה קשה שבדרך כלל תהליך ההחלמה ממנה נמשך לפחות שישה שבועות.

אגףF היה מעין מרכז רפואי. המדיניות של האס-אס הייתה שאם החולה מחלים אחרי כמה ימים ומסוגל לחזור לעבודה – מה טוב, אבל אם נראה שתהליך החלמתו ארוך או שמצבו מחמיר יותר מהצפוי – אחת דתו להישלח לתאי הגזים או למות בירייה במקום. באגף הזה גם עשה מנגלה את הניסויים האכזריים, הידועים לשמצה, בתאומים.

כשחליתי העבירו גם אותי לאגף זה. יום אחד הגיעה למחלקה משלחת רופאים בכירים ומנגלה בראשם. כנראה היה זה סיור לימודי או חלק מהניסיונות האכזריים שלהם. כשהם ראו אותי שוכב חולה על מיטת קומתיים, הם שאלו את ה’קאפו’ היהודי שליווה אותם – “ומי זה?” והוא ענה – “חולה בסקרלטינה”. מנגלה ציווה עליי מיד – “רד”. הייתי בטוח שבעוד רגע יעשו גם בי מה שעשו בשאר החולים שלא מיהרו להחלים – שליחה לתאי הגזים או ירייה במקום. בניסיון אחרון, לפי הבנתי, להציל את חיי באמצעות הוכחה שאני כבר בריא, לא ירדתי מהמיטה העליונה באמצעות הסולם אלא קפצתי באחת מלמעלה עד הרצפה.

מנגלה נתן בי מבט וכעבור רגע הורה להשכיב אותי על אלונקה. הוא החל לדבר עם הגנרלים הרופאים, וממה שהצלחתי להבין קלטתי מיד שהוא מתכוון לבצע גם בי ניסוי רפואי. הוא כבר החזיק בידו מזרק בעל מחט שלופה, ואמר שהוא מחפש את הווריד המרכזי המחבר בין המוח והלב כדי לבחון את תגובתו לחומר מסוים. במקרה הטוב זה יגרום שיתוק ובמקרה הטוב פחות תהיה לו השפעה קטלנית. רגע לפני שביצע בי מנגלה את זממו, אזרתי אומץ. קמתי בתנועה נמרצת, נעמדתי מולו וקראתי בקול – “תעשו ניסויים על קופים, לא עליי!”

כך זעקתי בבכי, והבלתי ייאמן קרה. מנגלה האכזר, שהיה כול יכול באושוויץ, נרתע. הוא נבהל ונחרד, החוויר ועמד בלי לנוע. מיד עליתי בחזרה על המיטה שלי בקומה השנייה, כדי לתפוס מרחק מסוים, ושוב צעקתי – “תעשו ניסויים על קופים, לא עליי!”

פחדתי מאוד שבעוד רגע הוא יירה בי. מנגלה התהלך תמיד כשבבגדיו אקדח והוא השתמש בו בכל עת שרצה. אבל בחסדי ה’ גם הפעם ניצלתי בנסי נסים. חלפו שתיים–שלוש דקות שבעיניי נדמו לשתיים–שלוש שעות ומנגלה וחבריו הסתובבו אחורה, יצאו מהביתן והלכו לדרכם בלי לעשות בי מאומה ובלי לומר דבר.

בעיניי זה נס מופלא לא פחות מהנס הראשון. ואם את נס ההצלה הראשון שלי דימיתי להצלת אברהם אבינו מאור כשדים, הנס הזה דומה בעיניי להצלתו של דניאל מגוב האריות.

הגמרא אומרת כי הרואה נו”ן בחלום נעשה לו נס, ומי שרואה שתי נו”נין יצפה לנסי נסים. ואני ששמי ניסן, ויש בו שתי נו”נין וגם המילה נס – ראיתי נסי נסים על כל צעד ושעל.

אבא ניספה

נפלאות ונסתרות הן דרכי ההשגחה העליונה. אמי ואחותי ניצלו גם הן בנסי נסים. הן שרדו באושוויץ ופתחו בחיים חדשים אחרי המלחמה. גם אבא שרד במחנה, אבל דווקא בסוף המלחמה קיפח את חייו בנסיבות ייחודיות.

קיצורו של דבר הוא שבסוף המלחמה הובילו הגרמנים את השורדים ממקום למקום, כשהם כבר מבינים את תבוסתם ומנסים לברוח מהרוסים ומהאמריקנים. באחד המעברים הללו שהה אבא עם שלושה חברים, האחד יהודי מפולין והשניים האחרונים מצ’כוסלובקיה כמו אבא.

הארבעה נדדו יחד ממקום למקום והגיעו עד לשלב שבו היה ברור שהשחרור הוא רק שאלה של זמן. פעם הם אפילו שמעו ירי ארטילרי של כוחות השחרור ואמרו לעצמם – אם כן, בוודאי עוד מעט קט יעזבו אותנו הגרמנים, ואם כן למה להמשיך לנדוד לפי פקודות הגרמנים? עדיף להישאר כאן. וכך עשו.

הם חפרו בור תחת המיטות שבצריף שלהם וירדו לתוכו, וכשכל המחנה התרוקן, הם נשארו שם. את פתח הבור הם כיסו בתבן לצורך הסוואה, אבל כעבור זמן מה החל הפולני שבהם להתלונן על קשיי נשימה בבור. אבא ושני החברים הנוספים ניסו לטעון כלפיו שחבל לו לצאת, שכן כל הסימנים מראים שעד מהרה, אולי בתוך שעות, יגיעו כוחות השחרור, אבל הוא בשלו. לאחר שיצא הוא חזר מבוהל וסיפר שהמחנה התרוקן וכי הוא פוחד לצאת לדרך לבד. שוב ניסו חבריו לשכנע אותו להישאר ושוב כשלו הניסיונות. הוא המשיך לטעון שלא יוכל לשהות בבור. ואז הוא פנה ישירות לאבא וביקש ממנו להתלוות אליו באמרו – “לייזר, על מי אתה משאיר אותי?”… אבא לא היה יכול לסרב לו ויצא בעקבותיו. הם רק יצאו ללכת, ואיש אס-אס, מן המעטים שעדיין נותרו באזור, ירה בשניהם למוות. הי”ד.

את כל זה שמעתי מהשניים האחרים שנשארו בחיים ואחר כך גרו האחד בציריך והאחד בלונדון.

גם סיפורי ההצלה של אמי ושל אחותי הם פלאי פלאים אך קצרה היריעה מלפרט.

ללחוש על האוזן

ידועים דברי המדרש (בראשית רבה כח, ג): “אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא: מהיכן הקדוש ברוך הוא מקיץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה. אמר לו: מנין אתה יודע? אמר לו: הבא אותו לידי ואני מודיע לך. טחנו ברחיים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום”.

אלה שעסקו בפיזור האפר לאחר שרפת גופות הנספים במשרפות, מעידים שאחרי כל השרפות תמיד נשארו עצמות שלא נשרפו.

דברי חז”ל על עצם הלוז מדברים על תחיית המתים של הגוף. אבל אחרי השואה עם ישראל נזקק בדחיפות ל’תחיית המתים’ רוחנית. ואת זה עשה הרבי נשיא דורנו.

את הסיפור הזה שמעתי עם בואי לארה”ב, בשנת תשי”ב. בימים הללו היה הרבי נכנס בקביעות למזכירות כדי לקחת את דברי הדואר שהתקבלו בעבורו. יום אחד, בדיוק בשעה שהרבי שהה במזכירות, הופיעה אישה אחת ופנתה לרבי בבכי – “הצילו את בני!”. בנה נפצע קשה בתאונת דרכים וכבר שישה חודשים היה מחוסר הכרה, וכעת הרופאים הרימו ידיים והתייאשו, והיא הייתה חסרת אונים.

הרבי קרא לאחד מתלמידי הישיבה ב-770 ואמר לו: “סע לבית הרפואה ותלחש על אוזנו את שם כ”ק מו”ח אדמו”ר”. הבחור עשה כפי שנצטווה. בקושי רב ובסיוע תחנונים של אם החולה הוא הצליח להיכנס ליחידה לטיפול נמרץ ולעשות כפי שהורה לו הרבי. בשובו ל-770 ביקש הרבי לשמוע דיווח על מה שהיה, וכשהבחור אמר שהחולה לא הגיב, אמר לו הרבי לנסוע לשם שנית ולעשות זאת כמה פעמים ובוודאי תהיה תגובה. ואכן, צעד אחר צעד התעורר החולה, הכרתו שבה אליו ומצבו הוטב.

זה הסיפור הראשון ששמעתי על הרבי ודומני שהוא מבטא ומסמל את כל העניין. לאחר השואה עם ישראל היה ‘מחוסר הכרה’. אמו, השכינה הקדושה, בכתה – הצילו את בני. והרבי נשיא הדור קיבל עליו את המשימה לחולל תחיית המתים רוחנית של הדור הזה.

פגשתי פעם באוסטרליה יהודי מהונגריה שהעיד על עצמו כי לאחר השואה איבד את האמונה – חלילה – והיגר לאוסטרליה, כי זה המקום הרחוק ביותר מאירופה ומ’הבית הישן’ שאליו היה יכול לברוח ולשכוח את עברו. ולדבריו – גם המקום הכי רחוק מהקדוש ברוך הוא, חלילה. שאלתי אותו: “ובכן, האם אכן התרחקת מכל זה?” והוא ענה: “מאירופה ברחתי, אבל חסידי ליובאוויטש באוסטרליה לא נותנים לי לברוח מהקדוש ברוך הוא…”

יהי רצון כי כשם שהעניק הרבי לדור הזה ‘תחיית המתים’ ברוחניות, נזכה תכף ומיד ממש לגאולה שלמה ולתחיית המתים כפשוטה.