קול השופר החזק מקפיץ אותי בבת אחת מהמיטה. משפשפת עיניים, מטושטשת ונדהמת, כבר נגמרה לה השנה?
דפיקות רמות מגיעות מכיוון הדלת, מה? איזה רעש, שקט!
גופי כואב, דואב, רוצה רק לחזור לעוד כמה דקות של שינה מתוקה. הדפיקות מתגברות ואני רוטנת, מי שם מגיע כל כך מוקדם בבוקר?
ביד אחת את העין משפשפת וברגלי את נעל הבית מחפשת.
“פתחי לי”, אני שומעת זעקה חרישית מכיוון הדלת. מבט געגועים אחרון, אני מעיפה אל עבר המיטה ומתקרבת אל דלת הכניסה.
“פתחי לי!”הדפיקות מתגברות.
שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, הן לא פוסקות.
“פתחי לי”!
אט אט ובחשש רב אני מתקרבת להציץ בעינית ושומעת לחישה רכה “אחותי… רעייתי..”
דודי שם בחוץ, דופק על סף דלתי. דודי, אהובי, בעלי, היקר שלי.
הוא דופק וקורא ” אחותי… רעייתי… פתחי לי!”
קולו נשבר ובנימת תחנונים לוחש הוא באהבה “יונתי, תמתי”.
דודי שם בחוץ, דודי האוהב, מתגעגע, דופק, לוחש לי בקולו הערב.
דודי שם בחוץ, מתחנן שאפתח.
האם אפתח את הדלת? או אחזור אל המיטה?
דודי שם בחוץ, ואני עדיין ישנה.
חודש אלול בפתח.
