חיים גיל, שבועון כפר חב”ד
סיפורים על שלוחים שבעצמם התקרבו על ידי שלוחים אחרים כבר הפכו לתופעה נפוצה. לא. לא מדובר על “שליח עושה שליח”, אלא על תופעה רחבה יותר שבמסגרתה יהודים שהתקרבו על ידי שלוחים, התחזקו והפכו בסופו של דבר בעצמם לשלוחים שמקרבים יהודים אחרים.
כזה הוא לכאורה סיפורו של הרב מאיר משאש (הוגים מסאס), השליח במועצה האזורית ‘מרום הגליל’, שנכנס השנה לשנת השלושים בשליחותו תוך שהוא משיק פיתוח חדש שעליו עמל זמן רב – בית חב”ד נייד שינוע בין כל מושבי המועצה הפזורים על שטח רחב ידיים, מאביבים ודובב שעל גדר גבול לבנון בצפון ועד טפחות בדרום, מחזון ומעין אל-אסד במערב ועד ליבנים במזרח. כשמה כן היא – מרום הגליל. היא משתרעת על חלקו הגבוה של הגליל העליון, והר מירון – ההר הגבוה ביותר בגליל – מתנשא במרכזה.
היא משתרעת על שטח של כ-200 אלף דונם ובה עשרים ושלושה יישובים, שבהם מתגוררים קרוב לעשרים אלף נפש. מתוכם שני יישובים של שאינם מבני ברית, שני יישובים שאפשר להגדיר חרדיים, וקיבוץ אחד.
לפני שנחזור להיסטוריה הרחוקה ולתחילת שליחותו של הרב משאש ביישובי המועצה, נחזור קצת יותר מעשור לאחור. הסיפור שיובא כאן אולי יישמע לכם כמו סיפור ממחוזות הדמיון, אבל בעבור נשוא סיפורנו, כמו גם בעבור בני משפחתו ורבים מתושבי המועצה, מדובר בסיפור ניסי מהסוג שמספרים על התנאים הקדושים שהתגוררו וחיו על האדמה הזו.
החלום המסעיר
היישוב ספסופה, או בשמו החדש והיהודי ‘כפר חושן’ – תזכרו את השם הזה, גם לו קשר לשליחות – שוכן קרוב ליישוב הערבי ג’יש, או בשמו היהודי הקדום גוש חלב, ובו מתגוררים זה לצד זה רוב נוצרי ומיעוט מוסלמי. הרב משאש, בגלגולו הקודם, טרם חזרתו בתשובה, למד עם כמה ילדים מהיישוב הערבי. כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה למקם את סיפור הנס ששינה לחלוטין את עבודת השליחות של הרב משאש.
“בשנים ההן הייתי עובר ביישובים בימי שישי עם רמקולים שמכריזים על זמני כניסת השבת. תוך כדי, ברקע, אני משמיע מוזיקה חסידית. אני עובר בדרכי גם בגוש חלב ופעמים רבות אני רואה צעירים, גויים כמובן, שעומדים ורוקדים ‘משיח-משיח’ עם המוזיקה. באחד הלילות חלמתי שאני נמצא בכניסה לגוש חלב ואני פוגש חבר נוצרי מימי בית הספר שיש לי קשר טוב אתו. אנחנו מדברים ופתאום אני רואה, בחלום כמובן, קבוצה גדולה של ערבים מוסלמים מתקדמים לעברנו בצעקות עם זעם בעיניים.
“ככל שהם מתקרבים אני מבחין בסכינים ובגרזנים שהם נושאים ומבין בתת המודע שלי שאני הוא מטרתם. ברור לי שהם מתכוונים להרע לי ושעלי להימלט. הגוי הנוצרי לידי צועק לי ‘אימשי’ (לך, ברח!) ואני באינסטינקט מתחיל לרוץ במעלה הרחוב עמוק אל תוך היישוב מתוך הבנה שאם אחזור לרכב לא אספיק לעשות זאת. הם מגיעים מרחוב מקביל ויורדים לכיווני ואני רץ ברחוב אחר כלפי מעלה. לפתע אני רואה מעל לראשי לכל רוחב הרחוב גיליוטינה ענקית יורדת משני עמודי חשמל בצידי הכביש. זה חלום, כן?
“אני מבין שאם חס וחלילה לא אספיק לעבור את המקום המשוער שבו תנחת, לא עלינו ולא עליכם, זה יהיה הסוף. הייתי אחד מעשרת הרצים הטובים ביותר בעת שירותי בצה”ל כך שיכולתי לחשב את המהירות הנדרשת כדי לעבור מתחת לגיליוטינה, והצלחתי איכשהו לחמוק ממנה כשחלק ממנה פוגע ברגלי ואני נפצע. הערבים נבלמים אל מול הגיליוטינה הענקית ואני ממשיך לרוץ כלפי מעלה וחולף על קבר רבי מאיר בעל התוספות ועל ציונו של רבי יוחאי, אביו של רבי שמעון. אני ממהר אל הבית האחרון ברחוב שמאחוריו נמצא קבר יואל הנביא. אני אומר לעצמי שאתחבא במערה של יואל הנביא שנמצאת לא הרחק משם, לאחר הפסגה, עד יעבור זעם.
“רגלי פצועה ואני כבר מגיע לבית האחרון ביישוב שעומד בפסגת ההר (גוש חלב בנויה על פסגת הר. ח”ג). אני מבין שעלי להיכנס לבית כדי לחצות אותו ולהגיע למערה של יואל הנביא. אני פותח את דלת הבית ועומד נדהם. הבית מלא בחסידים. אני לא מכיר אף אחד מהם. במרכזו שולחן ארוך-ארוך כמו השולחן של ההתוועדויות והרבי יושב בקצה על כיסא אדום וכולם מנגנים את ניגון הבינוני. אני עומד שם המום ואומר לאחד החסידים: מתי הרבי הגיע לפה?
“הוא נעמד ודופק על השולחן תוך שהוא צוחק ואומר לכל האנשים שסביבו: ‘תראו אותו, הוא אומר שזה הרבי’. אני לא מבין מה כוונתו אך אז מסמן לי אחד מהחסידים שיושב לימין הרבי באמצעות תנועת יד: אל תשים לב אליו, הם לא רואים את הרבי. רק אני ואתה רואים. שוב, מזכיר, מדובר בחלום.
“בדיוק באותו רגע, הרבי מסתכל אלי. הרבי אומר לי לומר לחיים ומברך אותי ואני מתעורר שטוף זיעה ורועד. החלום הזה לא הרפה ממני וטרד את מנוחתי. אבל בכל זאת, יש תפילה, יש ילדים ואני צריך להגיע לבית ספר בצפת שם אני מלמד כבר שנים ארוכות, כך שדחקתי את החלום לשולי התודעה.
“בהפסקה הלכתי לחדר המורים כדי לאכול ארוחת עשר. פגשתי שם חבר טוב, את הרב יעקב אוחנונה. לקחתי אותו הצידה וסיפרתי לו את החלום. אומרים שחלום יש לספר למישהו חבר ואוהב, כי החלום הולך אחר פתרונו. הוא מקשיב רוב קשב, מסתכל עלי ואומר: היה לך איזה סיפור קשה עם ערבים והרבי הציל אותך מידיהם. דבריו התקבלו על דעתי והחלום נשכח”.
כך יצאתי לשליחות
חכו. אל תלכו לשום מקום. הסיפור עוד לא נגמר. עכשיו נעשה אתנחתא קלה ונחזור קרוב לארבעים שנה לאחור. מאיר משאש הוא בחור צעיר שזה עתה סיים את שירותו הצבאי, לאחר שלמד בתיכון עיוני נחשב בצפת. יש לו חמש יחידות בגרות בכל המקצועות הריאליים והוא חוזר למושב שבו נולד וגדל – ספסופה, ומתגייס לעזור בקרב בני נוער במקום. את חב”ד הוא מכיר ברמה של שלום-שלום ותו לא.
כמו כל צעיר ישראלי מצוי נתקל במשך השנים בחב”דניקים. הוא מה שקרוי מסורתי. טוב לו בחיים, הוא מרגיש שהוא תורם לחברה בתפקידו כרכז פעילות נוער ביישובי המועצה וענ”ק (עובד נוער קהילתי) ביישוב המקומי, וחייו זורמים על מי מנוחות. אל דאגה. זה לא יימשך עוד זמן רב. במחצית הראשונה של שנות המ”מים הוא מתקרב ליהדות, מציץ ונפגע.
כבר בעת ההיא הוא מוצא את עצמו שוהה עוד ועוד בישיבה בצפת והופך לחב”דניק מן השורה. לאחר החתונה הוא לומד בכולל ‘צמח צדק’ בעיר. בכל הזמן הזה הוא מתגורר בספסופה וכבר בשנת תשמ”ה מתחיל בפעילות נמרצת של הפצת יהדות. בשנת תשמ”ו כבר קיים במקום מה שאפשר להגדיר בית חב”ד.
“אבל את השליחות קיבלנו בפועל בתשמ”ח. באותה שנה הייתי בתשרי אצל הרבי. היה שם יהודי יקר ושמו הרב שאול אליטוב. הוא ישב עלי שלושה ימים וניסה לשכנע אותי לכתוב לרבי שאני רוצה להיות שליח ביישוב. אני לא הסכמתי. לא חשבתי שאני ראוי לכך ובכלל לא העליתי את זה בדעתי.
“הוא ניסה להסביר לי שבמילא אני פועל ביישוב ואין סיבה שלא אהיה שליח. אחרי שלושה ימים שבהם לא הרפה ממני, הסכמתי. ישבתי וכתבתי לרבי ושנינו נכנסנו למזכירות. שם היה הרב בנימין קליין עליו השלום. אמרתי לו שיש לי שאלה לרבי. הוא שאל באיזה עניין, ואמרתי לו ‘בעניין שליחות’. ‘טוב’, הוא אמר, ‘שים את זה כאן בערימה’. הייתה שם ערימה גדולה של מכתבים.
“הנחתי את המכתב וירדנו לזאל הגדול. אחרי חצי שעה, ממש חצי שעה, אני שומע שצועקים: מי זה משאש? מי זה משאש? בנימין מחפש אותי. הוא ירד בעצמו לזאל לחפש אותי. הוא לקח אותי אל מאחורי אחד העמודים ואמר לי: ‘אשריך שזכית! יש לך פה שליחות מהרבי. קח את הפתק הזה לרב נחום כהן’, שהיה אז אחראי לסניפים בצא”ח. מובן שכמה ימים לאחר מכן, כאשר חזרתי ארצה, נסעתי לכפר חב”ד ונפגשתי עם הרב כהן וקיבלתי את המינוי הרשמי לשליח.
“למעשה הייתה פה פעילות של בית חב”ד, אבל לא היה כאן בית חב”ד רשמי. היו פה חבר’ה מצפת שבאו לעשות פעילות ביישוב, הרב חנוך שחר, הרב משה תמרי, הרב וולישאנסקי, שהיה מגיע פעם בשבוע בכל יום חמישי ומוסר שיעור בליקוטי שיחות, והרב מיידובניק, שהיה מגיע בכל יום שני לשיעור תניא. הם היו מגיעים במסירות נפש מידי שבוע בשבוע בלא כל תמורה. אבל לא היה בית חב”ד. באותו חורף הקמנו למעשה בית חב”ד רשמי ומאותו רגע ראינו הצלחה גדולה מאוד”.
הוא מצטנע. אבל למעשה, בעקבות המינוי הרשמי, הוא החל לפעול בכל יישובי המועצה וכיום הוא השליח הראשי במרום הגליל. “יש שלוחים שפועלים בחלק מהיישובים. הרב שלמה זלמן לבקיבקר בדובב, הרב דרור כהן באביבים וכן בנו הרב אליהו, הרב יעקב אוחנונה בכלנית ובטפחות, הרב אהרן שיפמן בשפר, הרב אודי בשארי בבירייה, הרב נוחם עינב באמירים, הרב יוסי הלפרין במירון, הרב מלכיאל מחפוץ באור הגנוז, הרב מאיר ווילישאנסקי בעמוקה והרב לייבוש קפלן בליבנים”.
חלק מהם פעלו עוד קודם לכן ביישובים והחלום שלו הוא שבכל אחד מהיישובים יהיה שליח. המצב המועדף הוא שהשליח יתגורר עם משפחתו ביישוב, מה שלא קורה נכון להיום, למעט בשלושה יישובים.
“רד מיד למקלט!”
אנחנו עוד נחזור לבית חב”ד הנייד שהשיק בזמן האחרון ולסיפור הנס המדהים שחווה לפני יותר מעשור, אך עדיין אנו מבקשים ממנו לספר עוד קצת על ימי הבראשית.
“הפעילות הלכה והתרחבה עם הזמן. אבל אחת מנקודות הציון המשמעותיות ביותר בשליחות הייתה בתשנ”ה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאנו מספסופה. עשינו תהלוכת ל”ג בעומר בשיתוף פעולה עם חיים שטרית ושמואל סננס מצפת. קודם לכן היה לנו קשר עם היישובים אבל לא היו תהלוכות ל”ג בעומר ברוב היישובים. מאותה שנה העמקנו והרחבנו את הקשר עם כל היישובים והפעילות הלכה והתפרסה על כל שטח יישובי המועצה. ההצלחה הגדולה של התהלוכות נתנה פתח וזריקת מרץ לפעילות כולה”.
כן, הוא אומר כי בכוונתו לפעול גם ביישובים הערבים במועצה, ריחנייה ועין אל-אסד. שם בדעתו לפעול במסגרת שבע מצוות בני נח. במהלך השנים כבר פעל פה ושם מול ידידים שאינם יהודים בעניין זה. אולי זו תהיה הזדמנות לחזור לסיפור הנס המיוחד שזכה לו בשנת תשס”ו, בימי מלחמת לבנון השנייה. שם נרשמה נקודת מפנה חשובה מאוד בשליחות. זו נקודת ציון שנייה ומרכזית בחיי השליחות שלו.
“חודש לאחר החלום המוזר שחלמתי פרצה המלחמה. היישובים התרוקנו מתושביהם. המלחמה פרצה ביום רביעי וביום שישי נותרו רק מעטים ביישוב. אנחנו כמשפחה של שלוחים, לא התכוונו לעזוב. אנחנו חיילים של הרבי ולא עוזבים את שדה המערכה. גם ההורים של אשתי נשארו. בכלל, ראינו שהרבי כותב באחד המכתבים שאסור לעזוב בשום פנים ואופן.
“ביום רביעי החלו ליפול קטיושות. ביום חמישי זה התגבר וביום שישי היה האסון שבו הגב’ איצקוביץ’ הי”ד נהרגה עם נכדה במירון. בערב שבת החלטתי שנעביר את המשפחה למקלט סמוך לבית הכנסת כי לא יכולתי לסכן את בני המשפחה. ליל שבת היה לילה של הרעשה כבדה מאוד. כל הלילה נפלו טילים לכל אורך הגזרה. פעם בכמה שעות אני והבן שלי היינו יוצאים להעיף מבט למעלה.
“מה אגיד לכם, הר מירון בוער כולו. טילים נופלים בצפת ובספסופה בלי הפוגה. זה היה לילה קשה במיוחד. המקלט נמצא במרחק של עשרה מטרים מבית הכנסת ונותרו כמניין וחצי של יהודים, כך שבנינו על מניין בבוקר. בבוקר ירד שקט לעולם. דממה. שקט מטריד במיוחד. כאילו חורש רעות. בכל זאת התפללנו בבית הכנסת, אבל חמי אמר שהוא לא מוכן לרדת לאכול סעודת שבת במקלט. בערב אכלנו שם אבל בבוקר הוא לא הסכים. המקלטים היו מטונפים וחנוקים והוא לא הסכים לאכול שם.
“ניסינו לשכנע אותו וכאשר לא הצלחנו, הצעתי שנאכל בחדר אחר ובמקרה של הפגזה נרוץ מהר למקלט שנמצא במרחק של כמה שניות. אשתי וחמותי הסכימו, אבל הרגשתי שהן לא רגועות. שכנעתי את חמי למהר את הארוחה ולרדת למקלט. קודם לכן, אחרי התפילה, סיכמתי עם מעט הילדים שנותרו ביישוב שאחרי סעודת שבת נעשה ‘צבאות ה” בחדר הביטחון בבית של אחי.
“אנחנו יורדים למקלט ואני מחליט לעלות למעלה ולהכין דבר תורה לצבאות ה’. בין בית הכנסת למקלט יש עץ. הייתה בריזה נעימה מאוד. במקלט היה חנוק מאוד. לקחתי כיסא פלסטיק והתיישבתי מתחת לעץ עם ספר. לא חלפו כמה דקות ואשתי יוצאת מהמקלט וצועקת לעברי: ‘מאיר, רד מיד למקלט!’ אשתי לעולם לא מרימה את הקול. אבל היא צרחה. ניסיתי לדבר על לבה, אבל היא לא הסכימה לשמוע ודרשה במפגיע שאכנס מיד למקלט.
“החלטתי שארד ואנסה לשכנע אותה. אבל היא בשלה. אתה נשאר פה. נקודה. זה כל כך לא אופייני לה. אבל כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה. נשארתי. פחות מארבע דקות חלפו ופתאום העולם הזדעזע. כל המקלט רעד. שריקה איומה ושנייה אחריה פיצוץ עז מחריש אוזניים. כבר חשבנו שהטיל נפל על המקלט. הכול היה מלא אבק ואחרי כמה שניות של התעשתות מיהרתי לצאת כי שלחתי את הילדים שלי להביא מהבית מזרנים, ולפי החישוב שלי הם היו אמורים להיות ממש בכניסה למקלט.
“אני רץ החוצה וצועק: אבריימי! מושקי! ואין תשובה. בחוץ הכול מלא אבק, עשן וריח חריף של אבקת שרפה. אי אפשר לראות כלום. בינתיים הגיעה רוח ופיזרה את האבק ואת העשן ואני מתחיל להסתכל מסביב ולראות מה קורה. מתברר שהטיל לא נפל על המקלט אלא בדיוק על המקום שישבתי בו. הכיסא פשוט נעלם, התאדה.
“זה היה הטיל האיראני הראשון שנפל בגליל במלחמה הזו. ככל שהאוויר התנקה הבחנתי במאות ואולי אלפי גולות מתכת שפזורות ברדיוס גדול מסביב. הילדים לא ענו והסקתי שהם עדיין בבית, והתחלתי לרדת בחזרה למקלט. יש שם שני גרמי מדרגות מקבילים, אני יורד באחד ואשתי עולה בשני. אנחנו נפגשים באמצע הדרך. אני מסתכל עליה במבט תמה והיא מבינה את השאלה ואומרת: ‘אני לא יודעת’. פתאום נכנס לי פחד גדול בלב. החלטתי שליתר ביטחון אתה חייב להיות במקלט.
“שתבינו, היא הכניסה אותי למקלט בשעה שהטיל כבר היה במעופו. לוקח לו ארבע–חמש דקות להגיע מלבנון. פתאום הצטללו באוזניי הדברים של הרב אוחנונה: ‘מאיר. הייתה לך בעיה גדולה מאוד עם ערבים והרבי הציל אותך’. פתאום החלום התבהר. הרבי הציל אותי. ממלחמה זו והלאה חל שינוי דרמטי בפעילות של המבצעים ביישובים. זו נקודת ציון מרכזית ומהותית בחיי השליחות שלנו”.
בית חב”ד נייד
וזה הזמן לחזור לבית חב”ד הנייד שהשיק בתקופה האחרונה. מדובר באוטובוס שהוכשר לשמש כיתת לימוד ניידת וכך מופיע ברישיון הרכב מטעם משרד הרישוי. זו דרישה מהותית של הרשויות. כך גננות ומורות רשאיות לעלות עם הילדים לבית חב”ד הנייד. אוטובוס של ממש. “השארתי תא נהג ובו שתי שורות מושבים לנהג ולמדריכים, וכל שאר האוטובוס הפך ריק”. נוצרה כיתה צרה וארוכה, בשני צידיה ספסלים ובסופה ספרייה.
למותר לציין כי האוטובוס הזה הפך לאטרקציה לילדי היישובים. “אני רוצה להגיע לכל יישוב לפחות פעם–פעמיים בחודש. כמה אפשר להספיק כאשר מחפשים בכל פעם מקום שאפשר לאסוף בו את הילדים? מה גם שאם בעבר היית מוצא ילדים בגן המשחקים, היום ילדים מחוברים לכל מיני טכנולוגיות וספונים בבתים. חייבים להתחדש אם רוצים להמשיך לעשות מבצעים כמו שצריך.
“היום, כשאני נכנס ליישוב עם המוזיקה, ילדים רצים מכל עבר וצועקים ‘הנה האוטובוס של חב”ד’. זה משמש מגנט. ההיענות מדהימה. המראה החיצוני לא פחות יפה מהפנימי ואולי הרבה יותר. מי שעשה את העיטוף החיצוני זה ‘מלכות וקסברגר’, שהשקיעו המון-המון זמן בחשיבה על העיצוב כך שיתאים לסוג האוכלוסייה במושבים וזה יצא מדהים”. לא צריך להיות גאון כלכלי כדי להבין שמדובר בעלויות גבוהות. הרב משאש מודה שהוא זקוק לעזרה כספית, אך לא מתחרט לרגע על ההשקעה האדירה הזו. “זה הכניס חיות בכל הפעילות עם הילדים”.
האוטובוס הזה קובע ברכה לעצמו וגם הוא סיפור של השגחה פרטית. “יום אחד אני נוסע עם הבן הגדול שלי ואנחנו רואים מולנו אוטובוס של ‘סגל הסעות’ מצפת. אני אומר לבן שלי: אתה רואה, האוטובוס הזה יהיה בית חב”ד נייד שלנו. עברה שנה וחצי וברוך ה’ הצלחתי לגייס את הכסף הדרוש והלכתי לחפש אוטובוס.
“ראיתי מודעה של מישהו שמוכר אוטובוס יד שנייה בכפר קאסם. נסעתי לשם והתברר שזה אח של סגל מצפת שהוריד את האוטובוס למרכז כי שם יהיה קל יותר למכור אותו. נכנסתי ואני רואה שיש שם ערבי שרוצה לקנות את האוטובוס. זה אותו אוטובוס שראינו אז מולנו. הערבי בא עם כסף מזומן אבל כשסגל הבין לאיזו מטרה אני רוצה את האוטובוס הזה, הוא הלך לקראתי כמה שרק אפשר”.
בכלל, הוא מספר, הוא ראה הרבה השגחה פרטית סביב האוטובוס שהפך לבית חב”ד נייד. היה מי שסייע לו לעבור את משוכות הבירוקרטיה של משרד הרישוי בקלות יחסית. הצוות של ‘וקסברגר’ התמסר לעבודת העיטוף וכל הקשיים התגמדו. ועוד משהו, האוטובוס הזה ישמש גם בית כנסת בעבור יישובים שלא קיים בהם מניין קבוע בשבתות. “התקנו גנרטור חזק בעל מערכת מיזוג ויכולת להתחבר למערכת החשמל, כדי שנוכל להשתמש בו כבית כנסת”.
בתחילת הכתבה סיפרנו כי שמו של היישוב שבו מתגורר הרב משאש הוא כפר חושן וכי יש לכך קשר לשליחותו. הנה הסיפור המלא: “בשלב שבו התחלנו בפעילות נמרצת עם הילדים ביישובים, התחלתי במועדון צבאות ה’ ביישוב שלי, ספסופה. ארגנתי את הילדים בקבוצות ולמועדון עצמו קראתי ‘אבני החושן’. כל קבוצה קיבלה שם של אחת מאבני החושן: אודם, פטדה, ברקת וכן הלאה. כעבור שנים החליטו לשנות את שמו של היישוב לשם יהודי, ובחרו, או אולי אפשר לומר ‘אימצו’, את הרעיון שלי. שמו הרשמי של היישוב הפך ל’כפר חושן’ ולרחובות ניתנו השמות של אבני החושן…”
לסיום, אנחנו מגלים כי במוצאי חג השבועות האחרון, מִגנט האוטובוס הזה עשרות ילדים ביישובים הרבים במועצה. בכל יישוב שאליו מגיע בית חב”ד הנייד, נרשמת התעוררות מחודשת של הנשמה היהודית. לנו לא נותר אלא לאחל לו הצלחה רבה ומופלגה.
