יום הולדת כפול שלוש: סיפור מצמרר על השגחה פרטית מופלאה

הכתבה באדיבות מגזין “משפחה חסידית” מוסף הנשים של עיתון כפר חב”ד

סיפור מצמרר על השגחה פרטית מופלאה, אמונה וביטחון בה’

“הלידה של שני הילדים בדיוק באותו תאריך בו נולדה מוסיא ז”ל, היא סימן ברור משמים”

שושנה שוורץ

“כשזה קרה בפעם השנייה אמרתי לעצמי, אוי, הקב”ה, לא עוד פעם”, אומרת השליחה ציפורה מטוסוב מפאריז שאיבדה שני נכדים בשנים האחרונות. אבל לסיפור העצוב הזה יש גם המשך שמח כפי שתוכלו לגלות אם תמשיכו לקרוא עד הסוף.

מפלי הניאגרה שוכנים בגבול שבין קנדה לארצות הברית ומהווים מוקד משיכה עצום לתיירים מכל העולם. לפי ההערכות, מידי שנה מבקרים במפלים משני צידי הגבול כחמישה עשר מיליון תיירים. ביניהם, כמובן, לא מעט יהודים.

“כשרצינו לצאת לשליחות, עמדו בפנינו שתי אפשרויות. האחת באירופה, בצרפת, משם הגעתי. השנייה באונטריו, קנדה. כתבתי לרבי והנחתי את המכתב באחד מכרכי אגרות קודש. מדברי הרבי שראיתי באגרת, הסקתי שעלינו להיות בשליחות באונטריו”, מספרת השליחה פרלה זלצמן מניאגרה פולס שבקנדה.

כשרואים מה הספיקו בני הזוג להקים בשנות שליחותם במקום אפשר להבין את הפסוק “מה’ מצעדי גבר כוננו”. וזו, לדברי פרלה, רק ההתחלה. משום שיש להם עוד הרבה תוכניות לעתיד, עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

להלן קצת על מפלי הניאגרה. המפלים נוצרים למעשה מהפרשי גובה בין ימת אירי לימת אונטריו שנשפכת בסופו של דבר לאוקיינוס האטלנטי. הפרש הגובה מגיע בשיא לעשרות מטרים. המפלים הקנדיים לוקחים את הבכורה בקלות עם גובה דרמטי של יותר מחמישים מטרים (האמריקאים מסתפקים בשלושים).

גם ברוחב המפלים מנצחת קנדה בקלות עם רוחב של 675 מטר בפסגה בעוד שאלה האמריקאים מגיעים לרוחב מקסימאלי של קצת יותר מ-320 מטר. יש גם צד יהודי לאזור הגיאוגרפי הזה בו קיימת מערכת ימות ענקית. בצד האמריקאי נמצא אי עליו הייתה אמורה לקום בשנת תקפ”ה מדינה עבור העם היהודי שסבל רדיפות באירופה.

היה זה כחמישים שנה לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המדינה היהודית הייתה אמורה לקום על אדמות האי גרנד איילנד והיא הייתה אמורה להצטרף לשלוש-עשרה המושבות שכבר הפכו ליחידה קונפדרטיבית אחת היא ארצות הברית של אמריקה.

מרכז לרבבות יהודים

משפחת זלצמן הגיעה לאזור לפני כאחת-עשרה שנים. מאז זרמו המון מים במפלים ועבודת השליחות גדלה עשרות מונים. יהיו מי שיגידו אלפי מונים. חב”ד ניאגרה פולס שירת רבבות תיירים יהודים במהלך השנים שחלפו ועוד היד נטויה. בית חב”ד משמש מרכז רוחני וגשמי עבור אלפי יהודים מכל החוגים.

פרלה מעדיפה לא לדבר על שליחותה במקום אלא על חייה האישיים, אבל אי אפשר להתעלם מהמהפכה שחוללו בני הזוג במקום. בעירם קיימת קהילה יהודית קטנה המהווה את הבסיס לפעילותם שמשתרעת הרבה יותר רחוק, צפונה ומזרחה. זאת נוסף על פעילותם באוניברסיטה סמוכה כשלוחי חב”ד בקמפוס.

בתקופת התיירות, בדרך כלל בין תמוז לאלול, ידיהם מלאות עבודה ולא שבמשך שאר ימות השנה הם יושבים ללא תעסוקה. הם הגיעו להסכמות עם מפעילי מלונות ואטרקציות בסביבתם שמעניקים הנחות משמעותיות למי שבא מ”חב”ד”, מה שהפך אותם למוקד משיכה לאלפי תיירים יהודיים.

“התיירות היא בעיקר תיירות משפחתית”, אומרת השליחה. מה שמסביר את השירותים הרבים שמעניק בית חב”ד בתקופת התיירות ובשאר ימות השנה. הם מפעילים מניינים קבועים מידי יום שמספרם מגיע לשיא בעונת התיירות.

שתי מסעדות כשרות למהדרין, אחת חלבית והשנייה בשרית, פועלות במקום. כמובן, גם הן נולדו כתוצאה מפעילות בני משפחת זלצמן במקום. ועכשיו הם מתכוונים לבנות במקום מקווה שיחסוך ליהודי האזור והבאים בשעריו את הנסיעות הארוכות לערים הסמוכות בהם קיימים ריכוזים יהודיים גדולים.

ההצלחה המדהימה של בני הזוג בולטת במיוחד לנוכח האוכלוסייה היהודית המקומית. גורם שחפץ בעילום שמו מספר כי היהודים המקומיים הם “רפורמים חזקים”… מה שמחדד עוד יותר את ההישג שהשיגו בני הזוג במהלך השנים בהן התבססו במקום.

המקווה אינו החלום היחיד שלהם, אבל הוא מביא אותנו בעצם לחלק הטראגי בסיפור הזה, עמו התחלנו את הכתבה. לפני שנה וחצי נקלעה בתם של משפחת השלוחים לתאונה שתוצאותיה טראגיות. שבועיים שכבה בבית הרפואה כאשר היא מוקפת בבני המשפחה ובכל הקהילה עליה נרחיב בהמשך.

“אני מתגעגעת לשבועיים האלה”, אומרת פרלה וגם אמה, ציפורה, הסבתא, מצטרפת לדברים. פרלה אומרת: “זו הייתה תקופה מלאה בתקווה והמון אחדות”. הסבתא, ציפורה שאיבדה כבר נכד אחד בגיל שבעה חודשים, אומרת שאין שום דרך להסביר למי שלא חווה שכול, מהו שכול.

“הורים שכולים מבינים אחד את השני למרות שכל אחד לוקח את הדברים אחרת ואין שכול דומה למשנהו”, אומרות השתיים. האסון מתגלה כאירוע שנגע בהרבה יהודים וגרם להם להתקרב לחיים של תורה ומצוות.

יום הולדת כפול שלוש

במכתב שפרסמה בתחילת החודש הנוכחי (אדר תשע”ז), חשפה את הניסים הגדולים שעשה ה’ עם משפחתה. הסיפור אותו גוללה בכמה פסקאות יכול לפרנס ספר שלם על אמונה וביטחון. בתה, חיה מושקא, שבבית משפחת זלצמן נקראה בשם מוסיא, הלכה לעולמה והיא בת שש בלבד. אבל כפי שאמה אומרת: “הרבה יותר בוגרת מכפי גילה”.

מוסיא נפטרה בתמוז לפני שנה וחצי. אבל מאז נפטרה נולדו לה אח ואחות. שניהם בדרך ניסית, באותו יום בו נולדה. “אנחנו חוגגים באותו יום, יום הולדת לשלושה ילדים”, אומרת פרלה. אמה מחרה מחזיקה אחריה. “הקב”ה נתן לנו מתנות מדהימות ורק כאשר מאבדים משהו יודעים להעריך את מה שמקבלים”.

בשיחה ארוכה שיכולה לעודד כל הורה שכול, היא מדברת על אמונה וביטחון ועל ההבנה הבסיסית שאין שום דבר מובן מאליו. “הנס הזה שה’ עשה לנו. החסד הזה, הוא לא מובן מאליו. שני ילדים ששניהם נולדו באותו יום בו נולדה מוסיא, הם שני סימנים משמיים לדרכי ה’ ונסתרות דרכי ה'”.

פרלה מבהירה: “זה לא ששכחנו את מוסיא או שהגעגועים פחתו. שני הילדים הם לא תחליף למוסיא שנוכחת בחיינו כאילו היא חיה איתנו. אבל הם בהחלט סימן משמיים שהקב”ה מנהל את העניינים. הביטוי ה’ לקח, ה’ נתן, יהי שם ה’ מבורך בא לידי ביטוי בצורה ברורה בניסים שה’ עשה איתנו”.

וזו בעצם התפיסה שמלווה את בני משפחת זלצמן מרגע היוודע האסון עד לרגע זה ואותה הם גם מנחילים הלאה, ליהודים נוספים, להורים שכולים ולכל מי שזקוק למנה גדושה של אמונה מתובלת באהבת ישראל עצומה.

אנחנו שואלים האם העובדה שהיא – פרלה – נולדה בבית של שליחות, מקלה עליה בחיים היומיומיים והיא לא מבינה על איזה קושי אנחנו מדברים. הקושי היחידי שמלווה את חייה הוא הגעגועים העזים לילדה הקטנה שהלכה לעולמה.

“היא הייתה הרבה יותר בוגרת מכפי גילה. ממש זמן קצר לפני התאונה בעלי אמר שהקב”ה נתן לנו מתנה מיוחדת, את מוסיא. היא הייתה מאוד קשורה אליו ואהובה על כל בני הקהילה. בעלי אמר שהוא לא יכול לאבד אותה…

“וזה מה שבלט בה יותר מכל – טוב לב ורוחב לב. פשוט ילדה טובה. בדרך כלל בגיל הזה ילדים הם מאוד אנוכיים. אבל היא נתנה מעצמה לאחרים ובכלל לא הייתה אנוכית. לאחותה הקטנה היא הייתה ממש כמו אימא קטנה ודאגה לה תמיד.

“אני זוכרת שפעם אחת היה אירוע בו השתתפנו והיו שם עוגות או עוגיות. זה טבעי שילדה תרצה ממתקים אבל היא באה ושאלה אותי אם היא יכולה לקחת, אמרתי לה שזה לא חלב ישראל ואנחנו לא אוכלים את זה. היא קיבלה את זה בלי להתווכח והלכה לעיסוקיה. הייתה שם אחת מנשות הקהילה שראתה את זה ועמדה נפעמת.

“היא פגשה אותי לאחר האסון ואמרה שהייתה ממש המומה מההתנהגות של הילדה שכלל לא אופיינית לבנות גילה. מוסיא הייתה שליחה כבר מגיל קטן ושימשה דוגמא אישית עבור אחרים. היא זו ששמרה על אחותה הקטנה, ניסתה להרגיעה כשהיא בכתה והיה אפשר לדבר איתה כמו שמדברים עם אדם בוגר. היא חסרה לי מאוד”.

כאמור, במשפחת זלצמן ממשיכים לחיות עם מוסיא ע”ה אבל עומדים נדהמים לנוכח שתי המתנות שקיבלו לאחר פטירתה. “חגגנו לה ולחנה יום הולדת ביום בו ילדתי את התינוק החדש. הרבי אומר שמציינים את יום הולדתם של ילדים שנפטרו. יש מכתב שהרבי כותב להורים שכולים שיש לציין את היום הזה ואפילו לתת צדקה בגימטרייה של שמו של הילד שנפטר.

“חנה נולדה שבעה חודשים לאחר פטירתה של מוסיא, בדיוק ביום הולדתה”. הנס הזה חזר על עצמו בדיוק מדהים שנה לאחר מכן, כאשר נולד ילד נוסף לבית משפחת זלצמן. שוב, בדיוק ביום הולדתה של מוסיא. בתענית אסתר האחרונה נערכה ברית המילה של התינוק החדש והשם שניתן לו הוא אברהם שלמה. על שמם של הסבים של השליח ושל השליחה ששניהם עסקו בהפצת תורה ומצוות הרה”ח ר’ אברהם זלמן והרה”ח ר’ שלמה מטוסוב ע”ה.

אגב, שמו השני ניתן לו בין היתר על שמו של בן-דודו שנפטר כאשר עוד לא מלאה לו שנה. אותו אחד שהזכרנו קודם לכן בתחילת הכתבה, בדבריה של ציפורה. פרלה חוזרת שוב ושוב ומבהירה שהילדים החדשים שהוסיפו אור ושמחה לבית (וגם הרבה עבודה כפי שלמדנו במהלך השיחות הרבות שלנו איתה) הם לא תחליף. הם רק אישור לגישה שיהודים צריכים להאמין שכל דבר הוא מאת ה’.

יתרון האור…

הבכי של התינוק החדש ברקע שיחתנו מצליח לחמם את הלב. ציפורה, הסבתא שהגיעה לקנדה על מנת לשהות עם בתה, אומרת: “יש קהילה במרחק של שעה נסיעה שמאוד מחוברת אליהם. זו הקהילה שליוותה אותם במהלך השבועיים שאחרי התאונה ומאז האסון. אחרי שחנה נולדה הם עשו אירוע לבני הקהילה והגיעו מאתיים אנשים כדי לראות את הנס הזה ולשמוח איתם בשמחה שלהם.

“היום, בברית, הגיעו כבר מאות אנשים. זה כבר פעם שנייה שאנשים באים להשתתף בשמחה הזאת. בשבילי זה מזכיר את המילים של ההפטרה ‘נחמו נחמו עמי’. זו נחמה בכפלים. שני ילדים שהם כמו ה’יכין ובועז’ שעליהם נשענת השמחה של המשפחה אחרי האסון הזה.

“כל מי ששומע את הסיפור מתרגש. זה לא דבר מובן מאליו בכלל. קשה מאוד לבטא את הרגשות. כשהקב”ה נותן מכה, הוא נותן גם מתנות. אנשים שלא חוו אסון לא יודעים להעריך את מה שהם מקבלים. אחרי אסון זה כמו יתרון האור הבא מן החושך. דווקא מי שחווה טראומה יודע להעריך את הדברים הטובים הבאים אחריה.

“אחרי האסון קיבלנו החלטה לקחת מעתה והלאה כל שמחה ולשמוח אותה במלואה, במאה אחוז ואפילו יותר. החלטנו לבחור בחיים ולהעצים את הדברים הטובים שבהם. והקב”ה עשה את זה בצורה כל-כך ברורה ומוחשית. זה מצמרר את כל מי שנחשף לזה”.

לפני כמה שנים הצליחה פרלה לארגן הסעה של ילדים ממקום מגוריה לעיר סמוכה, מרחק שעה נסיעה. שם קיים בית ספר יהודי בשם ‘האקדמיה העברית של המילטון’. ילדים אלה היו אמורים ללמוד בבית ספר גויי ובזכות אותה הסעה התאפשר להם ללמוד בבית ספר יהודי, אותו בית ספר בו למדה גם מוסיא.

“זה התחיל כבית ספר יום ראשון וברוך ה’ הצלחנו לגרום לחלק מהילדים לעבור לבית ספר יהודי”. בני הקהילה שסביב בית הספר ליוו את בני המשפחה מרגע האסון ועד היום. החיבוק החזק הזה של בני הקהילה גם הוא לא מובן מאליו בכלל. אנשים עשו משמרות של שעות במשך אותם שבועיים של בית הרפואה.

היחד הזה גם הוא חלק מפעילותה של מוסיא. “אני מרגישה שהיא מסתכלת עלינו מלמעלה ומלווה אותנו”, אומרת פרלה. ציפורה מספרת כי למיטב זיכרונה, בעת שהיה האסון המחריד בבית ספר למלאכה, הרבי שלח מכתב ובו נכתב כי ‘בהמשך הבנייה תנוחמו’. אנשים צריכים לזכור גם ברגעים הקשים ביותר שהקב”ה הוא זה שמנווט את הדברים וצריך לבחור בחיים”.

פרלה אומרת כי אצל יעקב אבינו נאמר “וימאן להינחם”. היא מסבירה כי השמחות לא נועדו להשכיח את האבל. “צריך לפעול בשני מישורים. במקביל לאבל יש גם ברכות ושמחות בחיים. זה לא מנחם על פטירתה של מוסיא. זה נמצא שם ברקע ויש גם שמחה וגם אבל ביחד. האבל לא נמחק. זו הכרת הטוב שבאה במקביל”.

לנו זה מזכיר את דברי הזוהר שאדמו”ר הזקן בתניא: “בכייה תקיעא מלבאי מסטרא דא. וחדווה תקיעא בלבאי מסטרא דא”. שני הדברים שקשה להכיל ביחד. אמורים, לדבריה של פרלה, להיות חלק מחייהם של הורים שכולים.

“אני לוקחת מכך את האמונה, את המסר של הקב”ה שהוא דואג לנו וכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו. וזה מסר להורים שכולים בכלל. אל תחושו רגש אשמה. תמיד יש להורים את התחושה שהם יכלו לעשות משהו כדי למנוע את האסון. כאילו משהו בידיים שלהם…

“אבל אנחנו רואים שהקב”ה שם לנו שלט מול העיניים שהוא זה שמנהל את העניינים. ה’ הוא זה שהביא את האסון, את המוות. וגם את הלידה. בשני המקרים שום דבר מהתוכניות שלנו לא יכול לעזור. הרי גם לידה מתרחשת בדיוק בעיתוי אותו קובע הקב”ה.

“עבורי, הלידה של שני הילדים באותו תאריך בדיוק, היא סימן ברור משמים. היא השלט בו הקב”ה מבהיר שהוא זה שעושה את הכל. גם את האבל וגם את השמחה. בשבילי זה מהווה מקור לחיזוק. גם חיזוק לאמונה וגם חיזוק שמאפשר לעבור את הרגעים הקשים של הגעגוע והכאב על מוסיא שנפטרה”.

במילים החזקות והמדהימות הללו אנחנו בוחרות להיפרד מפרלה שחוזרת לטפל בתינוק החדש ובשאר ילדיה יאריך ה’ ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים.

“הורים שכולים מבינים אחד את השני למרות שכל אחד לוקח את הדברים אחרת ואין שכול דומה למשנהו”, אומרות השתיים.

יש להורים את התחושה שהם יכלו לעשות משהו כדי למנוע את האסון. כאילו משהו בידיים שלהם… “אבל אנחנו רואים שהקב”ה שם לנו שלט מול העיניים שהוא זה שמנהל את העניינים