כיצד יתמודדו ההורים עם תופעת ‘היוצאים בשאלה’

אילוסטרציה. צילום אודליה ש

 

כשבני או ביתי איבדו את האמונה התאבלתי על האמונה שאבדה לה, אבל לא על אובדן בני או ביתי…

משמעות עיבוד האבל ומשמעותו בחיינו והשלכתו על הקשר עם יקירנו…

הזדמן לי לעבוד פעמים לא מבוטלות עם משפחות בהם אחד הבנים או הבנות עזבו את דרך התורה והמצווה לעת עתה מה שמכונה בשפת הרחוב ‘יצאו בשאלה’…

התגובות בהם נתקלתי היו שונות ומגוונות אך בעיקר שני סוגים ומשני צדי המתרס:  סוג ההורים המביעים: צער, בושה, כאב, אשמה עצמית, מצפון… איפה טעינו? מה לא היה בסדר? איך לא ראינו?…

ואז: מה עכשיו? הבלבול משתלט על ההורים: הוא יישאר כאן? ילך? אפשר להשאיר אותו? איך זה ישפיע על האחרים?…

וסוג ההורים האחר – בעיקר מצדו של האב המביע: זעם, תסכול, תחושת בגידה של הבן בו… אני לא רוצה אותו כאן, הוא לא הבן שלי אין לו חלק במשפחה הזו יותר…

ואז מה עכשיו? הזעם משתלט בדרך כלל על האבא: אני זורק אותו מהבית, שיחפש לו משפחה אחרת, כף רגלו לא תדרוך בבית הזה יותר…

אז מה עושים?

הדרכים מגוונות אך בעיקר מותאמות לאישיות הבן/בת ושל ההורים…

אך היום אני לא כאן בשביל פתרונות למצב זה, אני דווקא רוצה לדבר עלינו ההורים: האובדן והשכול זהו הסיפור מבחינתי בחוויה הלא פשוטה הזו…

איך אנחנו כהורים כבני אדם מתמודדים עם האבדן והשכול?

אבדן האמונה של בנינו, ביתנו, מזמין אבל ושכול.

היכולת להתבונן על משמעות השינוי אצל הבן/בת עבורנו הינה העיבוד הרגשי הנדרש מאתנו ביום שאחרי…

ואז עולות השאלות: של מי האבל הזה? על מי האבל הזה? אך בעיקר על מה האבל הזה? בדרך כלל ההורים מתאבלים על הבן/בת האובדים שאיבדו לעת עתה…

וכאן כאמור ישנם את שני סוגי ההורים:

אלה שמתאבלים על: איפה היינו? איך לא ראינו? מה יכולנו לעשות שלא עשינו? המצפון, האחריות, האשמה עצמית היא הסיבה לאבל שלהם…

וישנם את סוג ההורים המתאבלים על הבן/בת האובדים ממקום של צורך להתנתק מהחוויה, הצורך להכחיש להדחיק ולהרחיק את החוויה מהם ככל שניתן ולא לחוש את ייסורי המצפון, האחריות, האשמה העצמית בוער בהם.

חוסר היכולת לשאת, להכיל את החוויה, חוסר היכולת לשאת את הסבל מעורר בהם את הצורך להתנתק מבנם/בתם והקול העולה מהם הנו הזעם, הכעס והתסכול…  

כאן נכנס לו האלמנט של השכול והאובדן: אנו חייבים וצריכים להתאבל על אובדן האמונה של  בננו/בתנו אך לא על הבן/בת

את זה הם יצטרכו לעשות, הם יצטרכו ביום מן הימים לעבד את חוויות אובדן האמונה שלהם, על אובדן של חלק מהם…

אנו כהורים אמורים וצריכים להתאבל על אובדן האמונה מהמקום שלנו.  

כלומר: אבל בשל מוות, על אובדן יקירנו משמעו היכולת להכיר במציאות הקיומית המזמינה לנו את מה שאמור לקרות לכולנו מתוקף הקביעה בתורה שחיי האדם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה…

הכרה זו נעשית בשלימות כאשר אנו לוקחים פסק זמן של 7 ימים ומעבדים את האובדן את השכול שלנו…

עיבוד רגשי, כל אחד/ת בדרכו/ה שלו/ה, העלאת זיכרונות (מחשבה), סיפור חוויות משמעותיות שלנו עם יקירנו (דיבור), הנצחת יקירנו בדרכים שונות(מעשה)…

כאשר לא נעשה עיבוד רגשי לחוויית השכול והאובדן אזי מתפתחת בנו אט אט…                    

תחושת הבדידות הקיומית: בשל כך שלא נפרדנו מיקירנו הנמצא במוחנו לבנו ונשמתנו ובעצם אפשרנו לעצמנו לשקוע אל תוך מציאות של הכחשה וההדחקה: המובילה לדיכאון מחוסר היכולת לשאת את הסבל והכאב ומנציחה את חוסר האונים שלנו ומשם הדרך להתפרצויות זעם ותסכול בלתי נשלטות קצרה.

או לחלופין: הניתוק הרגשי (דיסוציאציה) תופס את מקומו ומזמין אפתיה המשתקת את רגשותינו ואת מקומה תופס הדיכאון והסימפטומים הנלווים אליו…

לכן: כאשר מדברים על שכול ואובדן בחוויית האבל, גם אם לא מדובר במוות עדיין מדובר  באובדן ושכול לכל דבר, אנו צריכים לתת את דעתנו על האובדן והשכול שלנו, על כך שאבדנו את האמונה שבמקרה זה  הנה של בנינו בתנו יקירנו אך בוודאי היא חלק מאתנו מצד היותנו הורים, אך בעיקר מעצם היותנו יהודים מאמינים

משמעות הדבר הנה כאמור: היכולת לאפשר לעצמנו לערוך עיבוד רגשי לחווייתנו, שבסופו של יום תאפשר לנו את היכולת לשאת את הסבל בשכול ובאובדן של אמונת יקירנו…  

הדרך להתמודד עם שכול ואובדן אמונתו של יקירנו לא עוברת באבל על הבן/בת, אלא באבל על אובדן האמונה שהנה כאמור נר לרגלנו כיהודים שומרים תורה ומצוות ובננו/ביתנו הנם חלק מאובדן זה…

בסופו של יום אנו חייבים לזכור: ערך האמונה הנו זה שאבד לנו…

משמעות הדבר היא: שכיהודים מאמינים אנו לא יכולים אחרת משום שהאמונה היא נר לרגלנו וחיינו, הערך המהווה והמעצב את חיינו כיהודים מאמינים…

משמעותו של עיבוד אבל בדרך זו, בורא יוצר ומאפשר לנו להגיע אל יקירנו ממקום נכון, מאפשר, מכיל, על מנת לבחור כיצד נכון לנו להתנהל מול מציאות לא פשוטה זו…

במצב זה כבר נוכל לקבל החלטות ממקום נכון לנו, כלפי יקירנו..

ההחלטות שיבואו לאחר עיבוד האבל כיצד עלינו לנהוג כלפי ועם יקירנו אינן רלוונטיות, תמיד נוכל להתייעץ עם רבנים, אנשי מקצוע ועוד…

מה שרלוונטי הנו היום שאחרי עבורנו כאמור:

מה אנחנו עושים עם חווית השכול והאובדן עבורנו?

כיצד אנו בוחרים להתמודד עם השכול והאובדן עבורנו?  

של מי האבל הזה?

על מי אנו אבלים?

ובעיקר על מה אנו אבלים?        

אז כאשר התשובות באבל הזה יהיו לנו ברורות לנו, נוכל לגבש החלטות בצורה ובאפן הנכון עבורנו ועבור יקירנו ממקום מאפשר ונכון לכולנו…

כל התעסקות ברגשות אשם ומצפון על חלקינו באובדן האמונה של יקירנו ולחלופין רגשות זעם תסכול ושנאה כלפי יקירנו יובילו אותנו לכניסה לבועה שתוצאותיה יכולות להסתיים בניתוק רגשי (דיסוציאציה), או לחלופין בהתקפי והתפרצויות זעם הבאות בשל בדידות המובילה לדיכאון כאמור..
לסיכום:

ההכרה באבל ובאובדן האמונה כערך חיים עבורנו ולא באובדן הבן/בת:

הנה ההפרדה בין היכולת להתמודד עם האובדן והשכול ממקומנו כיהודים שאבדו ערך יקר מכל יקר בחייהם ואז ההזמנה היא לערוך עיבוד רגשי לאובדן האמונה מה שמאפשר לנו אח”כ לשהות במרחב מאפשר ונכון עבורנו כדי להתמודד עם מצבם של יקירנו, או לחלופין כאשר התמודדותנו מופנית למקום של אובדן יקירנו היא גוררת כאמור שני סוגי תגובה: מצפון והאשמה עצמית של הורים מחד או זעם ותסכול של הורים שונים מאידך, שבסופו של יום לא עוזרות לנו להתמודד בצורה נכונה ומאפשרת עם האובדן והשכול ומובילה תהרס עצמי בדמות בדידות דיכאון ניתוק רגשי התקפי זעם…

מאת: ר’ מישאל אלמלם, פסיכותרפיסט ומטפל מוסמך

כתבי תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם ולא תועבר לצד ג׳.