בבואנו מחג השבועות, יום ההילולא של דוד המלך ע”ה, נעים זמירות ישראל, מוגש בזה לקט סיפורי חסידים על מעלתה של אמירת תהילים.
ליקט א’ ישראל, שבועון כפר חב”ד
אמירת תהילים של אנשים פשוטים
כ”ק מורנו הבעש”ט נ”ע היה מקרב את האנשים הפשוטים, יראי אלוקים, ומחבב אותם ביותר. שיטתו זאת היתה ידועה ומפורסמת לכול, וזאת היתה סיבה גדולה שהתרבה מספרם של מקושרי הבעש”ט בקרב המון העם.
ואולם גדולי התלמידים, הצדיקים הגאונים, דעתם הקדושה לא היתה יכולה לקבל זאת. ואף-על-פי שמורם ורבם שלח אותם פעמים רבות ללמוד עניינים שונים – כמו מידת התמימות, ביטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, אמונת צדיקים, אהבת ישראל וכדומה – מאת אנשים פשוטים, בכל זאת לא יכלו לקבל הנהגה זאת כלל, והם עצמם בוודאי לא עשו כך.
כנהוג אצל הבעש”ט, האורחים המגיעים אליו היו סועדים אצלו רק שתי סעודות מתוך שלוש הסעודות בשבת קודש. סעודה אחת היתה מיוחדת לתלמידים, ה’חבריא קדישא’, ואז לא היתה רשות לאורחים להיכנס, אפילו לא לעמוד מרחוק.
פעם, באחת משבתות הקיץ, אירע מאורע שהבהיל וזעזע את כל תלמידי הבעש”ט ואת ה’חבריא קדישא’. לאותה שבת-קודש הגיעו הרבה אורחים, בהם אנשים פשוטים – מוכסנים, עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגינות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק וכדומה.
בסעודת ליל שבת קודש הראה הבעש”ט קירוב גדול לאורחים הפשוטים. לאחד מזג לכוסו מעט מהיין שנשאר בכוסו מהקידוש, לשני נתן לקדש על הכוס המיוחדת לו, לאחדים נתן פרוסות לחם מהלחמים שבירך עליהם ברכת המוציא, ולאחדים נתן דגים ובשר מהמונח בקערה שלו, ועוד קירובים שהפליאו מאוד את כבוד קדושת ה’חבריא קדישא’.
האורחים, שידעו שבסעודה השנייה לא תהיה להם רשות להיכנס למורם ורבם, כי היא מיוחדת ל’חבריא קדישא’, התאספו לאחר שאכלו את סעודת שבת-קודש לבית-הכנסת של הבעש”ט. מאחר שהיו אנשים פשוטים ביותר, שלא ידעו מאומה מלבד קריאת פסוקי החומש והתהילים, התחילו כל אחד ואחד לומר תהילים.
היה זה בשנים תקי”ג-תקט”ו, כאשר עם תלמידי הבעש”ט כבר נמנו הגאונים המפורסמים, כמו הרב המגיד ממעזריטש והרב הגאון מפולנאה. כשישב הבעש”ט לסעודה השנייה של השבת, סידר את התלמידים, ה’חבריא קדישא’, איש איש על מקומו, בסדר מסודר, כרגיל אצל הבעש”ט שהכל היה בסדר מעולה. מעט זמן לאחר שישבו, התחיל הבעש”ט לומר ‘תורה’, וה’חבריא קדישא’ התענגו בנועם אלוקי.
הסדר היה שהיו מזמרים בשירים וניגונים. כשראו ה’חבריא קדישא’ שרוחו של מורם ורבם טובה עליו, גדלה שמחתם ועליצות נפשם הקדושה, בחדווה ובטוב לבב על כל הטוב והחסד אשר עשה ה’ אלוקינו עמם, ועל שזכו להיות מתלמידיו של קדוש ה’, מורנו הבעש”ט.
אחדים מה’חבריא קדישא’ הירהרו: עכשיו טוב מאוד, אבל זה לא כך כאשר מתאספים האנשים הפשוטים, שאינם מבינים כלל מה שמורם ורבם אומר. הם הרהרו מדוע הבעש”ט מקרב את האנשים בקירובים נעלים ונשגבים כאלה, למזוג מיינו לכוסות שלהם, ואף לתת את כוסו המיוחדת לאחד האנשים הפשוטים.
עודם טרודים במחשבותיהם אלה, והנה הם רואים שפניו של הבעש”ט מרצינות. דבקות גדולה אחזה בבעש”ט, ומתוך הדבקות התחיל לומר: “שלום שלום לרחוק ולקרוב. ואמרו רז”ל: מקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים גמורים אינן עומדים שם”. הבעש”ט דייק בנוסח המאמר “צדיקים גמורים”, והסביר שיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-התשובה – ושעבודתם של האנשים הפשוטים היא בדרגת בעלי-תשובה, מאחר שהם במצב של הכנעה ושפלות, כעין חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא.
כשסיים הבעש”ט לומר את ה’תורה’, התחילו לזמר שירים וניגונים. אותם תלמידים מה’חבריא קדישא’ שהרהרו לפני כן על הקירוב הגדול שהראה מורם ורבם לאורחים הפשוטים, הבינו שמורם ורבם הרגיש במחשבותיהם והרהוריהם, ולכן אמר ‘תורה’ זו והסביר את מעלת עבודתם של האנשים הפשוטים, שהיא מעלה נפלאה, כעין מעלת עבודתם של בעלי-תשובה על מעלת עבודת הצדיקים הגמורים.
הבעש”ט היה בדבקות עצומה, ולאחר שסיימו לנגן פקח את עיניו הקדושות, והסתכל בפני קודשם של התלמידים, ה’חבריא קדישא’ הסתכלות מרובה. ואז הורה הבעש”ט שכל אחד ואחד מהם יניח את יד ימינו על כתפו של חברו היושב לידו, באופן שכל היושבים סביב השולחן הקדוש והטהור משני עבריו יהיו משולבים אלה באלה.
הבעש”ט ישב בראש השולחן והורה להם לנגן כמה ניגונים כשהם יושבים משולבים. כשסיימו לנגן ציווה עליהם שיעצמו את עיניהם ולא יפקחן עד אשר יצווה עליהם. הבעש”ט הניח את שתי ידיו הקדושות – את יד ימינו על כתף התלמיד היושב מימינו, ואת יד שמאלו על כתף תלמידו היושב משמאלו.
לפתע פתאום שמעו כל התלמידים קול שירה וזמרה נעימה וערבה, בלולה בקול תחנונים המחריד את הנפש. זה מזמר ואומר: “אוי, ריבונו של עולם – אמרת ה’ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים”. וזה מזמר ואומר: “איי, ריבונו של עולם – בחנני ה’ ונסני, צרפה כליותיי וליבי”. זה שר ואומר: “אבא לבבי – חנני אלוקים חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות”, וזה שר ואומר: “איי, געוואלד, אבא מתוק שבשמים – יקום אלוקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו”. זה צועק בקול מר ואומר: “אבא יקר – גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך, ה’ צבאות מלכי ואלוקיי”, וזה צועק בקול תחנונים ואומר: “אבא אהוב, אבא רחמן – שובנו אלוקי ישענו והפר כעסך עמנו”.
ה’חבריא קדישא’, ששמעו את קול השיר והזמרה של אמירת התהילים, רעדו. אם כי עיניהם הקדושות היו עצומות, דמעותיהם ניגרו מעצמן, וליבם היה שבור ורצוץ מקול תחנוניהם של בעלי השיר והזמרה. כל אחד מה’חבריא קדישא’ התברך בלבבו שיעזור לו השם יתברך כי יזכה לעבוד את ה’ כעין זה.
הבעש”ט הסיר את ידי קודשו מעל כתפי שני התלמידים שישבו מימינו ומשמאלו, ואטם את אוזניהם מלשמוע עוד את קול השיר והזמרה של מזמורי התהילים. אחר כך ציווה עליהם שיפקחו את עיניהם הקדושות, וינגנו ניגונים מסוימים שהורה להם לנגן.
כששמעתי את השיר והזמרה של אמירת מזמורי התהילים – סיפר כ”ק הרב המגיד לכ”ק רבנו הזקן – היתה לי מעין השתפכות הנפש וגעגועים גדולים, באהבה בתענוגים, שכמותה לא זכיתי לחוש עד אז. ה’פאנטאפל’ שלי היו רטובות מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומק הלב.
כשסיים הבעש”ט לנגן, השתתקה מיד כל ה’חבריא קדישא’ והבעש”ט היה בדבקות גדולה למשך זמן. אחר כך פקח את עיני קודשו ואמר: השירה והזמרה ששמעתם ה השירה והזמרה של אנשים פשוטים שאומרים תהילים בתמימות, מקרב לב עמוק, באמונה פשוטה. ואתם, תלמידיי קדושי עליון, הביטו וראו: ומה אנחנו, שאין אנו אלא “שפת אמת” – שהרי הגוף אינו אמת ורק הנשמה היא אמת, וגם היא אינה אלא חלק מן העצם – בכל זאת גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים את האמת ומתרגשים מן האמת בהתפעלות עצומה, כל-שכן וקל-וחומר שהשם יתברך ויתעלה, שהוא אמת לאמתו, מכיר את האמת על אמירת תהילים של אנשים פשוטים.
(“קובץ מכתבים” מכ”ק אדמו”ר מהוריי”צ
אודות גודל ערך אמירת תהילים)
“לכל אשר יקראוהו באמת”
פעם ישב כ”ק אדמו”ר ה’צמח צדק’ כל הלילה ולמד, וכשהאיר היום עמד להתפלל והתפלל עם כוונות האריז”ל. הוא שהה בתפילתו כמה שעות ואחרי התפילה ישב ולמד בעודו עטור בטלית ותפילין. היה זה באחד מימי חודש סיוון ובאותו יום ישב ה’צמח צדק’ בתענית.
היה זה יום השוק, ושני אנשים, תושבי אחד הכפרים הסמוכים, הגיעו יחד בעגלה לליובאוויטש. היו אלה ר’ בנימין-בייניש ור’ יצחק-שאול, שניהם אנשים פשוטים ביותר אך יראי אלוקים. ר’ בנימין-בייניש כבר מכר את סחורתו, ומאחר שהיום עוד היה גדול, נכנס לבית-הכנסת להמתין שם עד שר’ יצחק-שאול ימכור את סחורתו, יעבור בעגלתו דרך אותו רחוב וייכנס לבית-הכנסת להתפלל תפילת מנחה, ואחר כך יחזרו יחד הביתה. מכיוון שנכנס ר’ בנימין-בייניש לבית-הכנסת, ומאחר שהיה איש פשוט שאינו יודע ללמוד, הוציא מכיס בגדו ספר תהילים והתחיל לומר מזמורי תהילים בקול לבבי.
ה’צמח צדק’ ישב עטור בטלית ותפילין ולמד בעיון רב. כעבור משך זמן שמע קול אמירת מזמורי תהילים מקרב ולב עמוק, עד כי נפשו של הקורא יצאה באמירה זו, והוא פנה לראות מיהו האיש שאומר תהילים. כשראה ה’צמח צדק’ שזהו ר’ בנימין-בייניש איש הכפר, פנה לקרן זווית ובכה במר נפשו, מתוך קנאה בתמימותו ופשטותו של ר’ בנימין-בייניש איש הכפר. בתוך כך נכנס אחד מחסידיו המפורסמים של חמיו אדמו”ר האמצעי, ר’ אפרים יפה מקאפוסט. אמר לו ה’צמח צדק’: הלוואי שהייתי יכול לומר פסוק תהילים אחד בפשטות כזו, כפי שאומר ר’ בנימין-בייניש.
קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.
(“התמים” חוברת ד עמ’ נ)
מהקצר בפרקים עד הארוך בהם
הרה”ק בעל “דברי חיים” מצאנז כינה את הרה”ק רבי יששכר-בער מוולברוז בשם “בעל התהילים, נעים זמירות ישראל”, ואף הורה לחסידיו שבפולין לפנות אליו ולהיוושע על ידו. רבו השרף ממוגלניצא העיד עליו, שאמירת התהילים שלו מרעישה את לב השומעים ומושכת את ליבם לאביהם שבשמים. המונים נושעו על ידי אמירת התהילים שלו.
באחת משיחותיו אמר הרה”ק מוולברוז’: “בספר תהילים יש שני פרקים שמספר פסוקיהם שונה מיתר הפרקים שינוי קיצוני: בפרק קיז יש רק שני פסוקים בלבד, ללמדנו את מעלת אמירת התהילים, שאפילו שני פסוקים ממנו מהווים פרק שלם. ואילו בפרק קיט יש 176 פסוקים, שמונה פעמים מספר אותיות האל”ף-בי”ת, ללמדנו שכל האותיות רצו להיכלל בפרקי התהילים, ולא הסתפקו בפעם אחת בלבד אלא ביקשו עוד ועוד, ומן השמים נענו לבקשתן”.
(“אוהל יששכר” עמ’ כט)
“כשאני אומר פרק אחד, ראשי כואב”
הרה”ק רבי יחיאל מאיר, “היהודי הטוב” מגוסטינין, היה נוהג לומר לבאים אליו מספר מסוים של פרקי תהילים שיאמרו לישועתם. לפעמים היה מצווה לומר את כל התהילים כמה פעמים ברציפות. וכך אמר: “פעלתי בשמים שכל מי שיאמר פרקי תהילים לפי הוראתי, ייוושע!”
פעם חלה הרה”ק בעל “שפת אמת” מגור, וביקש שיזכירו אותו לפני הרה”ק מגוסטינין. אמר רבי יחיאל-מאיר: “לצוות על הרבי מגור שיאמר את כל ספר התהילים – אין בכוחי, אבל עשרה פסוקים יוכל לומר”. כשמסרו את דבריו לרבי מגור, תמה הרבי: “וכי אין הוא יודע שכאשר אני אומר פרק אחד, ראשי כואב עד שאיני יכול להמשיך עוד?!”
כששהה הרה”ק מגוסטינין בוורשה, המונים שיחרו לפתחו. ביניהם היה הרה”ק רבי שלמה, אחיו של בעל ה”שפת אמת”. מרוב הדוחק לא הבחין בו הרבי, אלא הושיט לו את ידו והפטיר: “אמור את כל ספר התהילים בלי הפסק!” כשחזר רבי שלמה לעיירה גור וסיפר על כך לאחיו הרבי, תמה הרבי: “דוד המלך התייגע שבעים שנה כדי לחבר את ספר התהילים – ואתה תוכל לומר את כל הספר בבת-אחת בשעה קלה?!”
(“שיח שרפי קודש”)
להתפקע, ולהמשיך לומר…
שאל הרה”ק רבי דוד מטולנא את אחיו הרה”ק רבי יצחק מסקווירא: שמעתי עליך שאתה מסיים את ספר התהילים מדי יום ביומו. כיצד ייתכן הדבר? והרי אני אומר רק מעט, ונאלץ להפסיק פן אתפקע מרוב פחד! ענה לו רבי יצחק: אכן, כך היא דרכה של אמירת תהילים – להתפקע, ולהמשיך לומר…
(“חסידים מספרים” ח”ג עמ’ רכא)
אמירת תהילים – כנגעים ואהלות
‘היהודי הקדוש’ מפשיסחא היה גאון אדיר, חריף ושקדן. עם זאת, רגיל היה לומר לפני התפילה פרקי תהילים. שאל אותו תלמידו, הרה”ק רבי ישעיה מפשדבורז’: האם לא עדיף היה ללמוד כמה דפי גמרא לפני התפילה? אמנם דוד המלך ביקש שאמירת מזמורי תהילים תיחשב כמו לימוד נגעים ואהלות, שהן המסכתות הכי קשות בסדר טהרות, אבל הרי משם גופא יש ראיה שלימוד המשניות עצמן עדיף מאמירת התהילים!
ענה לו ‘היהודי הקדוש’: בבקשתו של דוד המלך טמונה כוונה עמוקה יותר – ‘נגעים’ פירושו שאמירת המזמורים תועיל לאדם שיראה את נגעי עצמו; ו’אהלות’ פירושו שעל-ידי כך יוכל האדם להסתופף באוהלו של הקב”ה. והרי אין דברים נחוצים יותר משני אלה כהכנה לתפילה!
(“נפלאות היהודי” ח”ב עמ’ ו)
כוחם של פסוקי תהילים
סיפר כ”ק אדמו”ר מוהר”ש: בחודש תשרי תר”ח היה כ”ק אאמו”ר [ה’צמח צדק’] במרירות גדולה. גם בימי החג היה רציני ביותר, דבר אשר החריד את לבב אחיי והמקורבים ביותר, אך איש לא הרהיב עוז לשאול את פרשת הדבר.
באסרו-חג של סוכות, שחל להיות ביום שני, קרא כ”ק אאמו”ר לאחי הרב”ש וציווה עליו לארגן שבכל יום ויום בהשכמה, לא יאוחר מהשעה ארבע לפנות בוקר, יאמרו במניין עשרה אנשים את כל התהילים, עד אשר יצווה עליהם להפסיק, ושאיש לא יספר שהוא אשר ציווה עליהם לעשות זאת.
מיום שלישי כ”ה בתשרי עד שבת-קודש פרשת וישלח, ועד בכלל – חמישים ושלושה ימים – בכל יום ויום אמרו במניין עשרה את כל התהילים, בשעה שלוש לפנות בוקר, ולפעמים בשעה שלוש וחצי.
המשרת ר’ חיים-דובער סיפר, שגם כ”ק אאמו”ר אמר אז מזמורי תהילים. כמה מזמורים ומה היה הסדר שלהם – זאת לא ידע המשרת. אך את זאת ראה – שלאחר שהיה אומר כמה פסוקים, היה שם כמה מטבעות בקופסאות של צדקה שהיו במגרת השולחן שלו, והיה מפריש מטבעות של נחושת, של כסף ושל זהב.
אחיי הרי”ל והרש”ז הביעו את השערתם לסיבת הדבר: מאחר ששנת תר”ח היא שנה מעוברת, ומקובל מפי הרב המגיד ממעזריטש בשם רבנו הבעש”ט שבשנה מעוברת זקוקים לרחמים רבים יותר מבשנה פשוטה. אחי הרי”נ הביע את השערתו שסיבת הדבר היא משום שעל שנת תר”ח נאמר ‘קץ’, וכל שנה שנאמר עליה קץ – זקוקים לרחמים יותר משאר השנים.
ביום שישי ח”י בכסלו קרא כ”ק אאמו”ר לאחי הרב”ש ואמר לו שיפסיקו לומר תהילים בהשכמה על-פי הציווי. מי שחפץ בכך – יכול להמשיך לומר תהילים, אבל הוא כבר אינו מצווה על כך.
בחג י”ט בכסלו היה כ”ק אאמו”ר שרוי בשמחה גדולה, ואמר שלוש פעמים מאמרי חסידות. בחנוכה של אותה שנה הובאו ספרי ה”לקוטי תורה” מבית הדפוס, וכ”ק אאמו”ר היה בשמחה גדולה.
בכ”ד בטבת, יום ההילולא של רבנו הזקן, שחל אז בערב שבת קודש פרשת שמות, התפלל כ”ק אאמו”ר לפני התיבה את כל שלוש התפילות. בסעודת שבת-קודש היינו כולנו מוזמנים לשולחנו של כ”ק אאמו”ר. בשעת הסעודה היה כ”ק אאמו”ר בדבקות גדולה והירבה לנגן. הוא ניגן גם הניגון של ארבע בבות, וכשגמר לנגן אמר: בלילה הראשון של ראש-השנה ראיתי, רחמנא ליצלן, קטרוג גדול על כלל ישראל, ועל בני ישראל בפרט, והייתי בצער גדול מזה. גם את כ”ק סבי [רבנו הזקן] לא יכולתי לראות. עשיתי כמה וכמה השתדלויות, אך הדבר לא עלה בידי. ראיתי את כ”ק מורי וחמי [אדמו”ר האמצעי] והוא תיאר באופן חמור מאוד את גודל כובד וקושי הקטרוג, רחמנא ליצלן, אך אמר לי שעוד טרם נחתם גזר הדין וצריכים להתעצם בתפילה ובבקשת רחמים רבים, אבל לא לפרסם על כך ברבים, כי כל פרסום עלול להזיק לדבר, חס ושלום.
בסעודת שמחת-תורה, בעת שניגנו את ניגונו של כ”ק אאזמו”ר [אדמו”ר הזקן], ניגון של ארבע בבות, לפני ברכת המזון, ראיתי את כ”ק אאזמו”ר והוא אמר לי: כוס של ברכה טעונה הגבהה טפח מן השולחן. וכוס של ברכה של דוד, שהוא ספר התהילים, מגביה טפח ומבטל את כל הקטרוגים. תקבע שיאמרו בחשאי בכל יום בהשכמה, לא יאוחר מהשעה ארבע, את כל התהילים, במשך חמישים ושלושה ימים, ואז יימחה הקטרוג.
וסיים כ”ק אאמו”ר [ה’צמח צדק’]: אילו ידעתם את כוחם של פסוקי תהילים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. דעו שמזמורי תהילים שוברים את כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים, ופועלים את פעולתם בחסד וברחמים.
