דברים קורים מתי שהם אמורים לקרות. אין טעם לדחוף אותם בכוח. הקב“ה הוא זה שמנהל את העניינים. אנחנו רק עושים את ההשתדלות ■ מדוע אנו קוראים את פרשת והיה אם שמוע מידי בוקר ומידי ערב?
סיפרה לי בעלת סטודיו לפאות עסוקה ומפורסמת בתחומה. “לפני שנה יצאנו בעלי ואני לארוחת ערב בבית הקפה בשכונתנו. בשולחן הסמוך לידינו ישבו שני זוגות. הבעלים היו כנראה אחים, והנשים היו מטופחות ויפות עם פאות בהירות ומושקעות. אמרתי לבעלי כאלה לקוחות בדיוק אני רוצה, כאלה שמשקיעות בפאות, כאלה שמתחדשות לפחות פעם בשנה, כאלה שמבינות וכאלה שיכולות גם לספר לחברותיהן הלאה.
“יצאתי מהארוחה ושכחתי אודות הפרזנטוריות שרקמתי לעצמי בראש. לפני שבוע בלבד התקשרה אישה מבולבלת למדי, התנצלה שהיא מאחרת, וביקשה לבוא לראות פאות. למען הדיוק היא איחרה קצת הרבה, אבל הנה השורה התחתונה, היא השאירה דמי קדימה לפאה חדשה והבטיחה לסחוב גם את גיסתה. ברור לך שכאשר גיסתה נכנסה לסטודיו מיד זיהיתי אותה כפרזנטורית שלי מבית הקפה לפני שנה“…
דברים קורים בדיוק בזמן שהם צריכים לקרות. לפעמים אנחנו רוצים משהו ודוחפים בכל כוחנו להשיגו, ולא מבינים מדוע כלום לא זז.
לעיתים, רק לאחר זמן, נופל לנו האסימון. “לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם” אמר החכם מכל אדם. בסופו של דבר ה‘ נותן לנו כל מה שאנחנו צריכים אבל לאו דווקא מה שאנחנו רוצים. הרי הוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילינו.
—
לשים את עצמי במרכז זו כפירה של ממש ולא בכדי אומר הקב“ה על בעלי גאווה “אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת“. לשים את עצמי במקום הראשון זו עבודת ה‘. אני צריכה להיות הראשונה להתנדב, ראשונה לעשות טוב לאחרים, ראשונה לאהבת ה‘ ויראתו, ראשונה ללימוד תורה וחסידות.
נשים מכירות זאת היטב. כמה פעמים בחיים אנחנו נדרשות להניח את האגו בצד ולתת למשפחה ולבית. כמה פעמים אנחנו מחליטות לגמור את הכיור במקום לשבת רגל על רגל עם ספר ביד.
אך לעיתים יש לנו דילמה אחרת: האם לשים סיר מרק על הגז או להתפלל? מה קודם למה? התשובה ברורה. את ההחלטה יש לקבל לפי מה שיוצא ממנה. אם הנחת סיר המרק מקדמת אותנו בעבודת ה‘, היא קודמת לאמירת התהילים, כי היא המשימה שלנו ואם אפשר להתפלל לפני המרק, אז כנראה שזה מה שישים אותנו במקום הראשון ויקדם אותנו לעשות את רצונו יתברך.
—
שני פירושים למילה “עקב“. רש“י מפרש שהמילה עקב מתייחסת למצוות שאדם דש בעקביו – מצוות קלות. בחסידות מבואר שהמילה עקב רומזת לעקבתא דמשיחא, שאז בוודאי “תשמעון“, מכיוון ש“סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן“.
בין שני הפירושים עובר קו מחבר. כאשר בני ישראל מקפידים גם בקיומן של “מצוות קלות“, הם מוכיחים שהם מתבטלים לחלוטין לקב“ה ובמילא ראויים לגאולה.
בכלל, כאשר אדם מקיים את המצוות להנאתו האישית, יש מקום לזלזל במצוות “קלות“, הן לא שוות את ההשקעה… אבל כאשר אדם מקיים מצוות מתוך קבלת עול משום שכך ציווה הקב“ה, הוא אינו יכול לחלק בין מצוות קלות לחמורות. כולן מפי הגבורה ניתנו ודווקא בעקבתא דמשיחא, בזמן של חושך כפול ומכופל, יש לקיים את המצוות מתוך קבלת עול פשוטה, בלי שאלות, בלי העדפות, כך שה“אני” יתבטל לחלוטין ואז, אחרי ש“תשמעון“, בא חלקו השני של הפסוק – ושמר ה‘ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך“.
—
השבת יחול יום ההילולא של הגאון החסיד, הרה“ק רבי לוי–יצחק ע“ה, אביו של כ“ק אדמו“ר. רלוי“צ אומר על הפסוק “וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ… דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” שבמילים “דגנך ותירושך ויצהרך” מרומזים שלושת הגאולות של פסח, פורים וחנוכה.
דגנך מרמז על חג הפסח משום שכל גלות מצרים החלה למעשה עם חלומו של יוסף הצדיק – “והנה אנחנו מאלמים אלומות” של תבואה כמובן, של דגן. ומה מוריד את בני יעקב למצרים? הדגן כמובן. הם יורדים לשבור בר במצרים, ומה קורה כאשר בני ישראל יוצאים את מצרים? מה הם צוררים בבגדיהם?
“משארותם צרורות בשמלותם“. פעם נוספת יש לנו עסק עם דגן. במילא המילה הזו בפסוק מסמלת את הגאולה ממצרים אותה אנו מציינים בפסח.
תירוש הוא יין, שקשור קשר הדוק בפורים. הנס נעשה במשתה היין. גם ושתי נטרדה במשתה היין וגם המן… ואל תשכחו שאנו מצווים לשתות בפורים עד דלא ידע וכו‘. תירושך מסמלת את נס ההצלה ואת גאולת עם ישראל בימי מרדכי ואסתר אותה אנו מציינים בפורים.
ואילו “יצהרך” מתייחס לשמן ומה קשור לנס החנוכה יותר מהשמן? הרי אנחנו לא חוגגים שמונה ימים בשל הניצחון הצבאי, לשם כך יכולנו לחגוג יום אחד בלבד. אנו חוגגים שמונה ימים לזכר הנס בו הספיק השמן הטהור לשמונה ימים. המילה יצהרך מסמלת את נס פך השמן אותו אנו מציינים בחנוכה.
—
ולסיום, בפרשת השבוע מופיעה פרשת “והיה אם שמוע” אותה אנו קוראים פעמיים ביום, בשחרית ובערבית. מה יש בה בפרשה הזו? שכר ועונש. אם שמוע תשמע, או אז “ונתתי מטר… ואכלת ושבעת“. ואם לא ח“ו, אז “ועצר את השמיים ולא יהיה מטר…”.
מדוע אנו נזקקים לפרשה הזו כאשר פרשת “ואהבת” שמופיעה בפרשה הקודמת, מצווה על אהבת ה‘ מבלי להבטיח גשם ואוכל, מבלי לאיים בעונש. הרי אם רצון ה‘ הוא שנזכור בוקר וערב את חובתנו לאהבתו ולקיום מצוותיו, לא די בפרשה הראשונה – הרוחנית – שאינה כוללת הטבות חומריות בתמורה לאהבת ה‘?
לו היה הקב“ה רוצה שנתנתק לגמרי מענייני העולם הזה ונשכח את הצרכים הצרים והאנוכיים שלנו, לא היינו נדרשים לומר בבוקר ובערב את פרשת “והיה אם שמוע“. אלא שה‘ רוצה שלמרות הצרכים האנוכיים שלנו, נישאר בעולם הזה ונפעל בו גילוי שכינה. לא. ה‘ לא רוצה שנהפוך למלאכים. אלא לאנשים טובים יותר וראויים להשפעתו גם בגשמיות.
מזכירה לעצמי להתאזר בסבלנות ולזכור שהכל מאיתו ית‘.
הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי“, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו
