“עד שיוכלו לומר – שכאילו לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באלול וכיו”ב!”
(התוועדויות תשמ”ט ח”ד עמ’-316 מוגה)
“בטוח הייתי שכשאחזור מה”אוהל” בט”ו אלול, אמצא,”אז סעווען סעווענטי גייט כאָדאָראָם”. . . מצד גודל השמחה באופן דפריצת גדר, שמחה וריקודים ב”שטורעם” הכי גדול, כראוי ליום התייסדות תו”ת . . “כיצד יתכן הדבר – שיעבור יום סגולה כזה, יום התייסדות (הולדת) דתומכי תמימים ללא התוועדות וחגיגה מיוחדת?! . . ובנוגע לפועל: יש לערוך התוועדות וחגיגה פומבית – יפוצו מעינותיך חוצה – בקשר להתייסדות ישיבת תו”ת”
(ש”פ תבא ט”ז אלול ה’תשמ”ו – בלתי מוגה)
“החל מיום ט”ו אלול עצמו, וכן בימים שלאח”ז, עד לח”י אלול . . כך שתהיה “חגיגה נמשכת” מט”ו אלול עד לח”י אלול . . ו”תן לחכם ויחכם עוד” – שכל אלה שיתעסקו במסירה ונתינה (“זיך אריינוואַרפן”) עם כל ה”שטורעם” וה”ברען”, ועם כל הפנימיות והחיות כו’, בודאי יוסיפו כהנה וכהנה . . ועד”ז בכל מקום שתגיע הבקשה נפשית הנ”ל”
(התוועדויות תשמ”ט ח”ד עמ’ 302 – בלתי מוגה)
בטוח הייתי שכשאחזור מה”אוהל” בט”ו אלול, אמצא, “אז סעווען סעווענטי גייט כאָדאָראָם”…
. . מצד גודל השמחה באופן דפריצת גדר, שמחה וריקודים ב”שטורעם” הכי גדול, כראוי ליום התייסדות תו”ת – ט”ז אלול ה’תשמ”ו –
ז. ע”פ האמור לעיל אודות העילוי דט”ו אלול בשנה זו – בטוח הייתי שכשאחזור מה”אוהל” בט”ו אלול, אמצא, “אז סעווען סעווענטי גייט כאָדאָראָם”… (מהפכה וכו’) – לא מצד ענין של מחלוקת כו’, לא יעלה ולא יבוא, כי אם מצד גודל השמחה באופן דפריצת גדר, שמחה וריקודים ב”שטורעם” הכי גדול, כראוי ליום התייסדות תו”ת, ובפרט בשנה זו.
ולפועל “שאַ שטיל”… לא ריקודים, לא שירה באופן של הרמת קול, ואפילו לא ניגון חסידי – שקט מוחלט, כדי שלא לעורר את הישנים והנרדמים…
כיצד יתכן הדבר – שיעבור יום סגולה כזה, יום התייסדות (הולדת) דתו”ת ללא התוועדות וחגיגה מיוחדת?!ובפרט אלו שלמדו בתו”ת, או שקיבלו השפעה מאלו שלמדו בתו”ת, השפעה כזו שבכחה עוסקים בעבודת ה’ תמיד כל הימים, ולא עוד, אלא שישנם כאלו שגם פרנסתם הגשמית קשורה עם תו”ת, ואעפ”כ, לא נמצא מכולם מי שיעורר ע”ד עריכת התוועדות בקשר עם מלאות פ”ט שנה להתייסדות ישיבת תו”ת!
בודאי היו עסוקים בעניני טוב וקדושה, שהרי, “כל ישראל בחזקת כשרות”, ובפרט – שישנו גם תירוץ שט”ו אלול חל בערב שבת, ובמילא – ע”פ הלכה – טרודים בהכנות לשבת; הכל טוב ויפה, אבל, היתכן שיעבור יום התייסדות תו”ת ללא כל שימת לב?! ופשיטא, שאין זה בסתירה להכנות לשבת, שהרי , “איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”!
יתכן אמנם שהיו כאלו שישבו בביתם, “אונטערן פאָפליץ”… והרעישו עם עצמם (“געשטורעמט מיט זיך אליין”), אן אפילו עם עוד אחדים, אודות מעלת היום דהתייסדות תו”ת וכו’ וכו’, כאמור, בד’ אמות שלהם, באופן ד”הצנע לכת עם אלקיך”; אבל, לא זו הדרך, ולא זו היא כוונת מייסדי הישיבה, ולא עוד, אלא שזהו היפך הכוונה – שהרי הכוונה היא להחיש את ביאת המשיח עי”ז ש”יפוצו מעינותיך חוצה” (כנ”ל), עד לחוצה האמיתי, שאין חוצה מחוץ הימנו, ולא ישב בביתו להרעיש עם עצמו כו’.
ח. ועוד ענין בזה – שאין בכלל עם מי לדבר, מכיון שכל אחד חושב שאין זה ענין שלו.
וכן הוא – לאחרונה – בכל הענינים, בעניני השכונה וכיו”ב, מכה שלא כתובה בתורה, שבכל ענין של מעשה בפועל – אין למי לפנות, מכיון שכל אחד חושב שאין זה ענין שלו.
אפילו “קדירא דבי שותפי” – אין זה באופן הרצוי, ועאכו”כ כאשר אין זה אפילו באופן של שותפות, מכיון שטוען שאין זה שייך אליו כלל, בה בשעה שלאמיתו של דבר, אינו רק שותף בלבד, אלא הדבר כולו שייך אליו, לכל אחד ואחד!
ובנוגע לתירוץ, הידוע “ארום ים איז טרוקען”… הרי, תירוץ זה, אינו אפילו בבחינת “חלשות טראפן’ס”…
ומי שמתרץ תירוצים כגון דא – כבר נודע הפתגם מאדמו”ר מהר”ש, שאי אפשר לרמות את הזולת, ולא את העולם, אלא, את עצמו, ומהו איפוא ה”קונץ” לרמות טפש!… הנך מתעצל לעסוק בעצמך בענין פלוני – לכל הפחות תרעיש ותעורר אחרים שהם יעסקו בענין זה, ועכ”פ – כשאחרים נתעוררו לעסוק בדבר, תעודד אותם!
הסיבה לכך שאינו מעודד אחרים לעשות, או שאינו מעודד את אלו שהתחילו לעשות, היא – מכיון שאין זה נוגע אליו כלל, ובמילא, גם אם מעורר ומעודד כו’, ניכר עליו שאין זה אלא מן השפה ולחוץ, ובאופן כזה – משפיעים הדברים על אלו ששומעים את דבריו!…
סיפר לי יהודי ירושלמי, על שכנו שהי’ מציק לו ויורד לחייו כו’, ולפני יוהכ”פ בא אליו “לבקש מחילה”. בהכירו היטב , ידע, שגם לאחרי “בקשת מחילה”, ימשיך להתנהג בדרכו… אבל, לאידך גיסא, ישנו דין שכאשר מבקשים מחילה (ועאכו”כ – ג”פ) צריכים למחול. ובכן, נפלה לו “המצאה”, וענה לו: “אזוי ווי דו בעטסט מיר אזוי בין איך דיר מוחל” (באותה מידה שהנך מבקש ממני מחילה – מוחל אני לך)!…
ועד”ז בנדו”ד: באותה מידה שמעורר את הזולת – פועלים הדברים על הזולת!
ט. אין כוונתי לאמירת דברי-מוסר – שהרי, אין זה התפקיד שלי, ומה גם שאינני מסוגל לומר דברי-מוסר:
כוונת הדברים היא, איפוא, לעורר על תיקון והשלמת הענין – בהתאם לפתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר אודות ההוראה שלמדים מפסח שני , “עס איז ניטא קיין פארפאלן, מען קען אלעמאל פאריכטן”, כלומר, אף פעם לא אבוד, ניתן תמיד לתקן.
ובנוגע לפועל:
יש לערוך התוועדות וחגיגה פומבית – יפוצו מעינותיך חוצה – בקשר להתייסדות ישיבת תו”ת, ובהקדם הכי אפשרי, שהרי, חבל על כל יום שעובר מבלי לנצל את ההשפעה הקשורה עם התייסדות-הולדת ישיבת תו”ת, שאז, ישנו הענין דהתגברות המזל – ע”ד האמור לעיל בנוגע ליום הולדת כפשוטו, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז – מצד זכות הרבים כו’.
ומובן שענין זה שייך לא רק כאן, אלא גם בכל מקום שיש סניף של ישיבת תו”ת, אשר מאיזו סיבה שתהי’ לא ערכו התוועדות וחגיגה בקשר עם יום התייסדות הישיבה – ישלימו זאת, כאמור, בהקדם האפשרי. ולא עוד, אלא גם במקום שאין בו סניף דישיבת תו”ת, אבל נמצא שם מי שלמד בתו”ת, או שקיבל ממי שלמד בתו”ת, או שקיבל ממי שקיבל וכו’, הארה או הארה דהארה כו’, אשר, בימינו אלו, כאו”א מישראל הוא בכלל זה (כדלקמן ס”ט) – יש לערוך התוועדות וחגיגה בקשר להפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, בהתאם לתוכן השפעתה של ישיבת תו”ת.
